החלוק המציל

את המסאז' של אתמול קבעתי לפני חודש כשאף אחד עוד לא חשב על מבצע "עמוד ענן". כשאני אומרת "אף אחד" אני מתכוונת כמובן אלינו האנשים הפשוטים, בהחלט יכול להיות שרמי המעלה והדרגה כן ידעו. אבל חזרה לעניין. שעתיים לפני התור למסאז', הבנתי שעלול להיווצר מצב בו אני שוכבת עירומה של מיטת הטיפולים ופתאום אזעקה. סיטואציה, איך לומר בעדינות? פחות נעימה.  

מיד התקשרתי למכון ושיתפתי את הפקידה בלבטים שלי וברצון לדחות את הטיפול. "באמת חבל לדחות, אנחנו לגמרי ערוכים" ניסתה להרגיע אותי. "ומה בכל זאת אני עושה אם האזעקה תופסת אותי עירומה?" שאלתי. "בשביל זה הכנו בכל חדר חלוק מגבת ובמקרה של אזעקה את מתעטפת מהר ורצה עם כולם למרחב המוגן בקומה התחתונה".

כמו כל בן אדם נורמלי בהתחלה הרמתי גבה, אבל מהר מאוד הבנתי את גודל החוויה המצחיקה וההזויה שאני עומדת לעבור, כשאני ויתר המטופלים המרוחים בשמן רצים מהחדרים, עטופים בחלוק ועם הידיים מנסים לסדר שיער מבולגן של אמצע מסאז'. בית משוגעים. היה לי ברור שעל זה אני לא מוותרת. רשמתי לעצמי לזכור להביא מצלמה.

שעת הטיפול הגיעה, נכנסתי לחדר עם המוסיקה המרגיעה, הריח הנעים והמטפלת שבקול נמוך ושלו הזמינה אותי לפשוט את הבגדים ולחכות לה מתחת לסדין. לפשוט זה יפה, אבל כל דבר בזמנו. לפני הכל אני רוצה לראות את החלוק שהבטיחו לי. זה שיציל אותי וישמור על צניעותי . משראיתי שהוא אכן שם ואחרי שהכנתי אותו ללבישה מהירה, פשטתי את הבגדים נכנסתי מתחת לסדין וחיכיתי. לאזעקה.

10 דקות לתוך הטיפול וכלום לא קורה. מנסה להירגע, להתמסר למגע ועוד כמה שקרים, רק מתי תתחיל כבר האזעקה? 20 דקות עוברות, אופנוע מאיץ בחוץ זה נשמע כמו התחלה של…אבל זה לא. מטוס עובר. גם לא. לא אזעקה, לא נעליים ולא חוויה משעשעת לספר לחברים. ממש בזבוז זמן. לקראת הסוף משהבנתי שסיפור טוב כבר לא יצא מזה החלטתי לוותר ולנסות להתמסר למה שנשאר מהטיפול.

ואחרי הכל מה שחשוב באמת זה שעבר על תושבי גוש דן ערב שקט אתמול. יש האומרים שזה קרה בזכותי, לי ברור שזה קרה בזכות ידידי הטוב, מרפי. שהרי הצפיה הדרוכה שלי והרצון העז שזה יקרה, הם שהביאו לכך שלא נשמעה אתמול בערב אזעקה באזור. ואשרי המאמין.    

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה ביום יום | עם התגים , , , , , | תגובה אחת

ובקומה השלישית, שכן עירום חלקית

אני לא מכירה את השכנים בבניין שלי וזה לא ממש חסר לי, רק אולי פה ושם קצת מסקרן אותי. אחרי הכל אני גרה כאן כמעט שנתיים, חוץ מהדירה שלי יש בבניין עוד 8 דירות, אז זה רק טבעי לתהות מי גר בהן.

אני כן יודעת שבדירה מתחתי גרה זקנה דתיה, היא זו שמשאירה על לוח המודעות מכתבים עם הוראות התנהגות לשאר הדיירים. יש גם את הזקן מעבר לקיר בסלון, שלא ברור מה הוא עושה לקיר אבל הוא עושה את זה בקולי קולות. אחותי סבורה שהוא מחפש שם יהלומים. לי אין מושג מה מקור הרעש אבל אם אגלה יום אחד שהוא חדר לדירה שלי אני לא אהיה לגמרי מופתעת. והיה עוד זוג שגר דלת מולי ודווקא היינו אומרים 'שלום שלום' כשהיינו נפגשים בחדר מדרגות, אבל לפני שבוע בערך ראיתי שמובילים לדירה שלהם ארגזים אז הסקתי שאנחנו כבר לא שכנים. חוץ מהם יש בבניין עוד כמה דירות, שמעולם לא ראיתי מישהו נכנס או יוצא מהן. דירות רפאים.

גם בבניין הקודם בו שכרתי דירה לא הכרתי את השכנים. כשאני חושבת על זה הפעם האחרונה שהכרתי את השכנים היתה כשגרתי עם ההורים. הסיבה לכך היתה אמא שלי ששימשה כוועד הבית במשך 30 שנה, דבר שהפך את נושא השכנים למאוד מדובר אצלנו, ובתור ילדה ידעתי במדויק מי גר באיזו דירה, מי עבר ומי נכנס במקומו.

אתמול זכיתי להכיר חלק מהשכנים שלי. להכיר אפילו יותר מכפי שקיוויתי. כמו בבניינים אחרים באזור גוש דן, ברגע שנשמעה האזעקה כל השכנים יצאו לחדר המדרגות. נוצרה שם אסיפת דיירים ספונטנית והזדמנות להכיר את השכנים. ככה הכרתי את השכן החטוב שלבש רק תחתונים החזיק תינוק על ידיו וטלפון נייד בתחתוניו. לידו עמדה הזקנה הדתיה והוא כמובן התנצל על זה שהוא לובש רק תחתונים, אבל היתה לי הרגשה שהיא סלחה לו בדיוק כמוני.

הכרתי את הזוג הממורמר מקומה ראשונה. גם הם החזיקו, כל אחד, פעוט על הידיים ובמקרה שלהם תודה לאל שהיו לבושים.

הכרתי את הזוג שאני יכולה רק לנחש באמצע מה תפסה אותם האזעקה. הוא רץ החוצה חצי עירום סגר מהר את המכנסיים, לבש גופיה והאיץ בזוגתו שתתלבש מהר כי יש לה רק דקה.

הכרתי את השכנה במכנסי הפיג'מה החמודות עם ציורים של פרות, שהיתה כנראה באמצע ארוחת הערב ויצאה עם פרוסת לחם ביד. שכנה אחרת יצאה עם מגבת מטבח על הכתף וטלפון נייד צמוד לאוזן ("שמעת ממי את האזעקה? ואת הבום? וואי איזה בום").

עמדנו שם 10 דקות (השכן בתחתונים מדד זמנים), קבוצה של אנשים שלא באמת רצו להכיר אחד את השני וחיכו שהזמן יעבור. עובדה, אפילו סבב שמות לא עשינו. ובכל זאת אני חייבת להודות שיותר נעים לי עכשיו כשאני יודעת מי האנשים שגרים סביבי, וגם העליה במדרגות הרבה יותר קלה כשאני יודעת מי מציץ דרך העינית של כל דלת.

ולגבי השכנים שלא היו שם? הם נשארו בגדר תעלומה. אולי נפגש באזעקה הבאה, אולי בנסיבות משמחות יותר ואם לא, גם לא נורא.

פורסם בקטגוריה ביום יום, מצחיק | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

חדר הכושר משמין אותי

אני לא מרגישה שמנה עד שאני מגיעה לחדר כושר. אבל מהרגע שאני מגיעה ורואה מה הולך שם או יותר נכון מי מתהלכות שם, הו אז מתחילה הבעיה. וזו כבר חתיכת בעיה. כי מצד אחד למה שאני ארצה ללכת למקום שגורם לי להרגיש שמנה? ומצד שני, נו ספורט, אתם יודעים, זה חובה. וכאמור זה לא חדר הכושר כמו הבנות שבאות לשם ותסלחו לי על הביטוי אבל מה זה כל הכוסיות האלה? באיזה גיל כולן התחילו להתאמן שהן נראות ככה? לבושות טיפ טופ במיטב בגדי הספורט המחטבים והצמודים שאוספים את הטוסיק הקטן והמעוצב שלהן ואת הירכיים השריריות והריבועים בבטן בצורה מעוררת קינאה, אפילו השיער שלהן שאסוף לקוקו ומוכן לאימון נראה כאילו עבר אצל מעצב שיער לפני שהגיע לכאן. פאדיחה לעמוד לידן. אז יגעתי ומצאתי פתרון.

מכירים את אלה שמנקים את הבית לפני שהעוזרת באה כדי שהיא לא תראה עד כמה באמת מלוכלך? ובכן אותו דבר. אני מתאמנת בפארק כדי שכשאני אגיע לחדר כושר אני אהיה מוכנה. רק שבינתיים הימים עוברים, אני עוד לא מוכנה וממשיכה לשלם על המנוי. אז תפסיקי את המנוי ותתאמני רק בפארק, נכון? זהו שלא כי בפארק חם מדי בקיץ ורטוב מדי בחורף ואין זומבה. אבל אני לא רק מתלוננת וגם לעניין הזה יש לי פתרון. כל הבנות שמבאסות לי את ההגעה לחדר הכושר יגיעו בין השעות תשע לחמש, בזמן שאני בעבודה וביתר הזמן יבואו…אני. לפי החישובים שלי לא אמורה לעבור יותר משנה עד שאני אצליח להשלים את הפער וניתן יהיה להחזיר את חדר הכושר לפעילות סדירה. תודה על ההבנה.

פורסם בקטגוריה ביום יום | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

אין לו הרבה להוציא

החוצפה והגועל נפש בהתנהגות של סוג מסויים של אנשים (אני לא רוצה לומר ערסים כדי לא לעשות הכללות כי בטוח יש גם ערסים נעימי הליכות) אז אומר רק אנשים שחושבים שהכל מגיע להם, העולם סובב סביבם והשמש זורחת להם מהת**.

בשישי האחרון הייתי בים. מן הסתם לא הייתי לבד, היו סביבי הרבה אנשים ביניהם 2 בחורים צעירים עם כלב קטן וקופצני ששיחק בכדור. באמת כלב חמוד. רץ, קפץ, תפס את הכדור, שחה במים. חמוד. הוא היה חמוד כשהוא קפץ על בחורה שהשתזפה על החוף וקפצה בבהלה. הוא היה חמוד כשהעיף חול על ילדה קטנה. חמוד. אבל זה חוף ים ואלה דברים שנלקחים בסך הכל בחשבון.

 אחד הדברים שאני אוהבת לעשות בים זה לשבת על שפת המים ולבנות ארמון נטיפים בחול. אני קוראת לזה התרפיה באמנות שלי. זה מרגיע אותי. כך עשיתי גם הפעם. בניתי ארמון והסתכלתי בהנאה על הים ועל האנשים שחלפו על פני. הסתכלתי בהנאה רבה עוד יותר (וסליחה מכל אוהבי הכלבים, גם אני אוהבת כלבים אלה בעלי הכלבים שלפעמים אני פחות מחבבת) כשזוג הבחורים עם הכלב הקופצני התחילו סוף סוף לקחת כיוון הביתה.

 הסתכלתי בפחות הנאה כשהכלב הקטן והחמוד נעמד מעל הארמון שלי והשתין. ראיתי שזה עומד לקרות. בכל זאת גם לכלב יש כמה שניות של הכנה תוך שהוא מחפש את הזווית הנוחה להטיל את מימיו אז ביקשתי מהבחורים שיזיזו אותו, בתגובה ניסה אחד מהם להרגיע אותי והסביר לי באדיבות ש"אל תדאגי, אין לו הרבה להוציא". רוצה לומר, להשתין על הארמון שלך קצת זה בסדר אם היה לו הרבה "להוציא" אולי היה על מה לדבר. או בתרגום חופשי שלי "אני שם ז** על מה שאת מבקשת ממני בצורה יפה ומנומסת". והכלב שיהיה בריא? הוא הוציא והוציא והוציא על הארמון שלי ובתחושת הבטן שלי גם על הכבוד שלי. אבל לכי תריבי עם ערסים.

 גועל נפש של אנשים חיים סביבנו. אבל הכלבים חמודים.

פורסם בקטגוריה מעצבן | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

פפראצ'י לפפראצ'י

חוף מציצים, יום שישי בצהריים. לים נכנסת בלונדינית בבגד ים קטן וכובע אופנתי. לא הייתי מתייחסת אליה אם לא היה מושך את תשומת ליבי הצלם שעמד על החוף. לבוש בגדים שחורים ארוכים שעוררו אצלי את הספק אם הוא הגיע במטרה להשתזף על החוף, אוחז מצלמה עם עדשה גדולה עומד ומתקתק תמונות. כשסיים שלף מצלמת וידאו קטנה והמשיך לצלם. באותו הזמן ובאופן מקרי וספונטני לחלוטין, עומדת הבלונדינית במים שלא לומר ניצבת כמו לולב, מסירה את הכובע, מניפה את שיערה הארוך מצד לצד וחובשת חזרה. עסוקה בשיחה עמוקה עם חברה, לא מתרשמת מהמציל שקורא במגפון: "הבלונדינית עם הכובע וחברה שלה, עברתן את הדגל השחור בבקשה לחזור לכיוון החוף".

חוף מציצים, יום שישי בצהריים. כעבור שעה. שוב לים נכנסת בלונדינית בבגד ים קטן וכובע אופנתי. לא הייתי מתייחסת אליה אם לא היה מושך את תשומת ליבי עוד צלם. הפעם בבגדים קצרים שתואמים יותר את המזג אוויר, אוחז גם הוא מצלמה עם עדשה גדולה עומד ומתקתק תמונות. הבלונדינית חוזרת על אותו טקס של ניפנוף השיער, הסרת הכובע וחבישתו, שיחה עמוקה עם החברה, ניצבת כמו לולב.

אין לי מושג מי זאת היתה, אבל אם היא מספיק חשובה כדי ששני צלמים יטריחו עצמם ביום שישי, בחום הכי גדול אל חוף הים כדי לצלם אותה, היא מספיק חשובה כדי שאצא מהמים ואצלם גם אני. אותה ואת הצלם השני, שאני די בטוחה שלא היה שם במקרה.

אז אם תזהו אותה באחד ממדורי הרכילות בקרוב, אל תשכחו איפה ראיתם את התמונות לראשונה.

פפראצ'י עלק.

 וכמובן התמונות:

איפה הצלם?
איפה הצלם?
הנה הצלם
הנה הצלם!
איזה צד יותר פוטוגני?

איזה צד יותר פוטוגני?

מנפנפת

מנפנפת

כמו לולב

הכי כיף לעמוד בים

זהו? את הולכת?

זהו? את הולכת?

____________________________________________________________

אפילוג, 20.8.12, יום אחרי פרסום הפוסט

היום, בעזרת חבר (תודה רועי) נפתרה התעלומה. המצולמת היא ג'ולייטה. סלב או לא אתם תחליטו, אבל הנה לינק לכתבה ולתמונות שצלם הפפראצ'י צילם.

פורסם בקטגוריה מצחיק | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

אחרי הראשון יבוא השני

מדהים אותי כל פעם מחדש איך מרפי (זה מהחוק) מצליח לעשות את העבודה שלו בצורה כל כך מדויקת.

מה הפעם?

במשך כמעט שנתיים כתבתי בלוג בקפה דה- מרקר. בשלב מסוים שמתי לב שחלק מהפוסטים שלי הולכים לאיבוד. בירור מעמיק העלה שבשל כשל טכני הבלוג שלי התפצל לשתי כתובות ip שונות. מה שקרה בפועל זה שכאשר פרסמתי פוסט לא ידעתי באיזה מהבלוגים הוא יעלה.

כל מי שכותב בלוג יודע שכל פוסט, יהיה קצר ככל שיהיה, חשוב לכותבו כמעט כמו ילד (טוב נו אז אולי אני מגזימה קצת), אבל כל פוסט חשוב לכותבו ואף אחד לא אוהב שדברים שהוא כתב נעלמים פתאום. אותי בכל אופן העניין תסכל מאוד. פניתי לתמיכה הטכנית ומשלא קיבלתי מענה עלה סף התסכול שלי עד שבסופו של דבר הפסקתי לכתוב ועזבתי את הבלוג.

הרצון לכתוב ולשתף המשיכו ללוות אותי והרגשתי צורך לחזור לעשות את זה. בשל היותי קצת טכנופובית זה לקח חצי שנה, אבל שבוע שעבר בעזרת חברה פתחתי את הבלוג הזה. אולי זה גם המקום להודות לה ולהגיד עד כמה אני מעריכה את עזרתה. נועה תודה!

אתמול בערב, אחרי חצי שנה שלא ביקרתי שם נכנסתי לבלוג הישן שלי. בין ההודעות הנכנסות הסתתרה תגובה מלפני 4 חודשים מהשירות הטכני, בה הם מעדכנים אותי שהצליחו לאחד את הבלוגים חזרה וכעת הבלוג שלי תקין. אני יכולה לחזור לכתוב. כמובן שהופתעתי לטובה מכך שהבעיה שלי נפתרה. אבל איך הפיתרון הגיע שבוע אחרי שאני כבר לא זקוקה לו. למה דווקא עכשיו?!

המתפלספים ידברו על זה שכשמשחררים את האנרגיה המוחזקת… כאשר מרפים ולא רוצים כל כך חזק… הו אז קורים דברים. יכול להיות, אבל מבחינתי יש לזה תשובה פשוטה יותר והיא: מרפי שולתתתת!!!1

איך תמיד הפתרון שאני מחפשת מגיע אחרי שאני כבר לא צריכה אותו. כשכבר יש לי משהו אחר ביד? התקבלתי למקום עבודה אחד קיבלתי הזמנה לראיון במקום עבודה אחר. מצאתי חניה אחת, התפנתה במקום טוב יותר חניה נוספת. שבוע שלם אני אשב בבית משועממת, אבל לאותו ערב שקבעתי משהו יגיעו פתאום 2 הצעות נוספות. ואין לזה סוף.

ומה הפואנטה של כל זה? אין! אבל כל זה גורם לי לתהות האם מרפי עובד גם ברשות הזוגית. האם ברגע שאני אתחיל לצאת עם מישהו אחד, לא סתם כזה, אלא רציני, פתאום יבוא עוד אחד? נו במקרה הזה אני אומרת (ואני יודעת שזה עלול להישמע קצת נואש אבל לא אכפת לי) שיבוא הראשון, עם השני אני כבר אסתדר.

פורסם בקטגוריה ביום יום | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

רונית תירוש רוצה לעשות לי ילד

הדלקתי את הטלוויזיה הבוקר והאייטם הראשון שראיתי עסק ברעיון המגוחך של "סיירת פוריות". מאוחר יותר גיליתי שאייטם זהה היה כבר אתמול בשש עם עודד בן עמי, ומה אני אגיד, כל הרעיון הזה נראה לי הזוי מכל כיוון שאני מסתכלת עליו.

קצת רקע: מדובר בקמפיין חדש של האגודה הישראלית לחקר הפוריות שמטרתו להעביר מידע לציבור הנשים בנושא ירידה בפוריות במהלך השנים. הטענה שעומדת מאחורי הרעיון היא שהגניקולוגים נפגשים מדי יום עם נשים בנות 40 שמתפלאות לשמוע שאיחרו את הרכבת ולא יוכלו להביא ילדים לעולם. לכן הם רוצים לידע את הנשים שהפוריות יורדת עם השנים ולאפשר להן להחליט מה הן רוצות לעשות בעניין. עד כאן הכל נשמע טוב ויפה. אלא מה, האופן בו הקמפיין הולך להתנהל הוא שגניקולוגים יגיעו לפאבים בתל אביב ויסבירו למבלות את נושא הפוריות.

אל האולפן הגיעו להתראיין, בשם האגודה, ד"ר אריאל הורוביץ, גניקולוג בכיר בבית החולים שיבא תל השומר, ובשם הנשים התל אביביות שמבלות בפאבים, אמירה בוזגלו.

בוזגלו כמובן התקוממה ויצאה נגד הרעיון וד"ר הורוביץ סיפר בין היתר שכשהגיעו נציגי האגודה לדיון בכנסת היתה זו רונית תירוש שהציעה ללכת לפאבים בתל אביב.

ישבתי מול הטלוויזיה וניסיתי להבין מה המטרה האמיתית של כל הסיפור הזה, ועוד קודם, באיזו חוצפה הם מחליטים להיכנס לי ולנשים כמוני לפרטיות. כשאני מייצגת כאן מן הסתם את אותן נשים בשנות השלושים לחייהן שרוצות ילדים, יודעות שהשעון שלהן מתקתק, מודאגות מזה ולא זקוקות לתזכורת או לתוספת לחץ.

רוצים ליידע את הציבור? צאו במסע פרסום כלל ארצי. למה רק בתל אביב? נושא הפוריות זהה אצל נשים בכל הארץ. ואם בחרתם לצורך העניין רק את תל אביב, למה לצאת מתוך הנחה שהמקום היחיד למצוא תל אביבים הוא בפאב. ונניח שאנחנו באמת בפאב, למה לרדוף אחרינו עד שם? דווקא למקום אליו אנחנו הולכים כדי לברוח קצת מהמציאות.

רוצים לעשות את זה נכון? הציעו מפגשי הדרכה בקופות חולים, הזמינו את אוכלוסיית היעד להרצאה וספקו את המידע החשוב הזה, במקום ובזמן הראויים לו. תנו לנו לבחור אם ומתי אנחנו רוצות לבוא לשמוע.

אני מנסה לדמיין את זה. הנה אני יושבת לי בדייט בפאב (סיטואציה לא טבעית ולעתים אף מביכה בפני עצמה) עם בחור נחמד. הכל זורם הכל קליל ופתאום מופיע גניקולוג ושואל אותי בת כמה אני, והאם אני שומעת את תיקתוקי השעון שלי? כמה זמן אתם חושבים יקח לאותו בחור שיושב מולי לקחת את הרגליים ולברוח כל עוד רוחו בו. או לחילופין להציע לי לעלות אליו לדירה וליישם מיידית את המלצות הרופא.

אולי הקמפיין צריך לעסוק בדרכים למצוא זוגיות שמבחינתי לפחות זה שלב אחד לפני הבאת ילד לעולם. או אולי לא הבנתי ולמעשה תירוש ממליצה לי להיות אם חד הורית. שזה דבר נהדר רק לפי מה שהבנתי לא קל לביצוע מבחינה כלכלית במדינה בה אנו חיים ולא היא ולא הדוקטור יעזרו לי לגדל לבד ילד.

ונניח שהזכרתם לי שהשעון מתקתק, מה אתם רוצים שאעשה עם המידע הזה? אכנס צ'יק צ'ק להיריון או אולי אקפיא ביציות? כי אם בהקפאת ביציות מדובר, תקראו לילד או לקמפיין שלכם בשמו, אל תעמידו פנים שאתם דואגים לפיריון שלי, ובכל מקרה בבקשה אל תבואו לבקר אותי באמצע דייט בפאב.

פורסם בקטגוריה מעצבן | עם התגים , , , , , , | תגובה אחת