אין לו הרבה להוציא

החוצפה והגועל נפש בהתנהגות של סוג מסויים של אנשים (אני לא רוצה לומר ערסים כדי לא לעשות הכללות כי בטוח יש גם ערסים נעימי הליכות) אז אומר רק אנשים שחושבים שהכל מגיע להם, העולם סובב סביבם והשמש זורחת להם מהת**.

בשישי האחרון הייתי בים. מן הסתם לא הייתי לבד, היו סביבי הרבה אנשים ביניהם 2 בחורים צעירים עם כלב קטן וקופצני ששיחק בכדור. באמת כלב חמוד. רץ, קפץ, תפס את הכדור, שחה במים. חמוד. הוא היה חמוד כשהוא קפץ על בחורה שהשתזפה על החוף וקפצה בבהלה. הוא היה חמוד כשהעיף חול על ילדה קטנה. חמוד. אבל זה חוף ים ואלה דברים שנלקחים בסך הכל בחשבון.

 אחד הדברים שאני אוהבת לעשות בים זה לשבת על שפת המים ולבנות ארמון נטיפים בחול. אני קוראת לזה התרפיה באמנות שלי. זה מרגיע אותי. כך עשיתי גם הפעם. בניתי ארמון והסתכלתי בהנאה על הים ועל האנשים שחלפו על פני. הסתכלתי בהנאה רבה עוד יותר (וסליחה מכל אוהבי הכלבים, גם אני אוהבת כלבים אלה בעלי הכלבים שלפעמים אני פחות מחבבת) כשזוג הבחורים עם הכלב הקופצני התחילו סוף סוף לקחת כיוון הביתה.

 הסתכלתי בפחות הנאה כשהכלב הקטן והחמוד נעמד מעל הארמון שלי והשתין. ראיתי שזה עומד לקרות. בכל זאת גם לכלב יש כמה שניות של הכנה תוך שהוא מחפש את הזווית הנוחה להטיל את מימיו אז ביקשתי מהבחורים שיזיזו אותו, בתגובה ניסה אחד מהם להרגיע אותי והסביר לי באדיבות ש"אל תדאגי, אין לו הרבה להוציא". רוצה לומר, להשתין על הארמון שלך קצת זה בסדר אם היה לו הרבה "להוציא" אולי היה על מה לדבר. או בתרגום חופשי שלי "אני שם ז** על מה שאת מבקשת ממני בצורה יפה ומנומסת". והכלב שיהיה בריא? הוא הוציא והוציא והוציא על הארמון שלי ובתחושת הבטן שלי גם על הכבוד שלי. אבל לכי תריבי עם ערסים.

 גועל נפש של אנשים חיים סביבנו. אבל הכלבים חמודים.

פפראצ'י לפפראצ'י

חוף מציצים, יום שישי בצהריים. לים נכנסת בלונדינית בבגד ים קטן וכובע אופנתי. לא הייתי מתייחסת אליה אם לא היה מושך את תשומת ליבי הצלם שעמד על החוף. לבוש בגדים שחורים ארוכים שעוררו אצלי את הספק אם הוא הגיע במטרה להשתזף על החוף, אוחז מצלמה עם עדשה גדולה עומד ומתקתק תמונות. כשסיים שלף מצלמת וידאו קטנה והמשיך לצלם. באותו הזמן ובאופן מקרי וספונטני לחלוטין, עומדת הבלונדינית במים שלא לומר ניצבת כמו לולב, מסירה את הכובע, מניפה את שיערה הארוך מצד לצד וחובשת חזרה. עסוקה בשיחה עמוקה עם חברה, לא מתרשמת מהמציל שקורא במגפון: "הבלונדינית עם הכובע וחברה שלה, עברתן את הדגל השחור בבקשה לחזור לכיוון החוף".

חוף מציצים, יום שישי בצהריים. כעבור שעה. שוב לים נכנסת בלונדינית בבגד ים קטן וכובע אופנתי. לא הייתי מתייחסת אליה אם לא היה מושך את תשומת ליבי עוד צלם. הפעם בבגדים קצרים שתואמים יותר את המזג אוויר, אוחז גם הוא מצלמה עם עדשה גדולה עומד ומתקתק תמונות. הבלונדינית חוזרת על אותו טקס של ניפנוף השיער, הסרת הכובע וחבישתו, שיחה עמוקה עם החברה, ניצבת כמו לולב.

אין לי מושג מי זאת היתה, אבל אם היא מספיק חשובה כדי ששני צלמים יטריחו עצמם ביום שישי, בחום הכי גדול אל חוף הים כדי לצלם אותה, היא מספיק חשובה כדי שאצא מהמים ואצלם גם אני. אותה ואת הצלם השני, שאני די בטוחה שלא היה שם במקרה.

אז אם תזהו אותה באחד ממדורי הרכילות בקרוב, אל תשכחו איפה ראיתם את התמונות לראשונה.

פפראצ'י עלק.

 וכמובן התמונות:

איפה הצלם?

הנה הצלם!

איזה צד יותר פוטוגני?

מנפנפת

הכי כיף לעמוד בים

זהו? את הולכת?

____________________________________________________________

אפילוג, 20.8.12, יום אחרי פרסום הפוסט…

היום, בעזרת חבר (תודה רועי) נפתרה התעלומה. המצולמת היא ג'ולייטה. סלב או לא אתם תחליטו, אבל הנה לינק לכתבה ולתמונות שצלם הפפראצ'י צילם.

אחרי הראשון יבוא השני

מדהים אותי כל פעם מחדש איך מרפי (זה מהחוק) מצליח לעשות את העבודה שלו בצורה כל כך מדויקת.

מה הפעם?

במשך כמעט שנתיים כתבתי בלוג בקפה דה- מרקר. בשלב מסוים שמתי לב שחלק מהפוסטים שלי הולכים לאיבוד. בירור מעמיק העלה שבשל כשל טכני הבלוג שלי התפצל לשתי כתובות ip שונות. מה שקרה בפועל זה שכאשר פרסמתי פוסט לא ידעתי באיזה מהבלוגים הוא יעלה.

כל מי שכותב בלוג יודע שכל פוסט, יהיה קצר ככל שיהיה, חשוב לכותבו כמעט כמו ילד (טוב נו אז אולי אני מגזימה קצת), אבל כל פוסט חשוב לכותבו ואף אחד לא אוהב שדברים שהוא כתב נעלמים פתאום. אותי בכל אופן העניין תסכל מאוד. פניתי לתמיכה הטכנית ומשלא קיבלתי מענה עלה סף התסכול שלי עד שבסופו של דבר הפסקתי לכתוב ועזבתי את הבלוג.

הרצון לכתוב ולשתף המשיכו ללוות אותי והרגשתי צורך לחזור לעשות את זה. בשל היותי קצת טכנופובית זה לקח חצי שנה, אבל שבוע שעבר בעזרת חברה פתחתי את הבלוג הזה. אולי זה גם המקום להודות לה ולהגיד עד כמה אני מעריכה את עזרתה. נועה תודה!

אתמול בערב, אחרי חצי שנה שלא ביקרתי שם נכנסתי לבלוג הישן שלי. בין ההודעות הנכנסות הסתתרה תגובה מלפני 4 חודשים מהשירות הטכני, בה הם מעדכנים אותי שהצליחו לאחד את הבלוגים חזרה וכעת הבלוג שלי תקין. אני יכולה לחזור לכתוב. כמובן שהופתעתי לטובה מכך שהבעיה שלי נפתרה. אבל איך הפיתרון הגיע שבוע אחרי שאני כבר לא זקוקה לו. למה דווקא עכשיו?!

המתפלספים ידברו על זה שכשמשחררים את האנרגיה המוחזקת… כאשר מרפים ולא רוצים כל כך חזק… הו אז קורים דברים. יכול להיות, אבל מבחינתי יש לזה תשובה פשוטה יותר והיא: מרפי שולתתתת!!!1

איך תמיד הפתרון שאני מחפשת מגיע אחרי שאני כבר לא צריכה אותו. כשכבר יש לי משהו אחר ביד? התקבלתי למקום עבודה אחד קיבלתי הזמנה לראיון במקום עבודה אחר. מצאתי חניה אחת, התפנתה במקום טוב יותר חניה נוספת. שבוע שלם אני אשב בבית משועממת, אבל לאותו ערב שקבעתי משהו יגיעו פתאום 2 הצעות נוספות. ואין לזה סוף.

ומה הפואנטה של כל זה? אין! אבל כל זה גורם לי לתהות האם מרפי עובד גם ברשות הזוגית. האם ברגע שאני אתחיל לצאת עם מישהו אחד, לא סתם כזה, אלא רציני, פתאום יבוא עוד אחד? נו במקרה הזה אני אומרת (ואני יודעת שזה עלול להישמע קצת נואש אבל לא אכפת לי) שיבוא הראשון, עם השני אני כבר אסתדר.

רונית תירוש רוצה לעשות לי ילד

הדלקתי את הטלוויזיה הבוקר והאייטם הראשון שראיתי עסק ברעיון המגוחך של "סיירת פוריות". מאוחר יותר גיליתי שאייטם זהה היה כבר אתמול בשש עם עודד בן עמי, ומה אני אגיד, כל הרעיון הזה נראה לי הזוי מכל כיוון שאני מסתכלת עליו.

קצת רקע: מדובר בקמפיין חדש של האגודה הישראלית לחקר הפוריות שמטרתו להעביר מידע לציבור הנשים בנושא ירידה בפוריות במהלך השנים. הטענה שעומדת מאחורי הרעיון היא שהגניקולוגים נפגשים מדי יום עם נשים בנות 40 שמתפלאות לשמוע שאיחרו את הרכבת ולא יוכלו להביא ילדים לעולם. לכן הם רוצים לידע את הנשים שהפוריות יורדת עם השנים ולאפשר להן להחליט מה הן רוצות לעשות בעניין. עד כאן הכל נשמע טוב ויפה. אלא מה, האופן בו הקמפיין הולך להתנהל הוא שגניקולוגים יגיעו לפאבים בתל אביב ויסבירו למבלות את נושא הפוריות.

אל האולפן הגיעו להתראיין, בשם האגודה, ד"ר אריאל הורוביץ, גניקולוג בכיר בבית החולים שיבא תל השומר, ובשם הנשים התל אביביות שמבלות בפאבים, אמירה בוזגלו.

בוזגלו כמובן התקוממה ויצאה נגד הרעיון וד"ר הורוביץ סיפר בין היתר שכשהגיעו נציגי האגודה לדיון בכנסת היתה זו רונית תירוש שהציעה ללכת לפאבים בתל אביב.

ישבתי מול הטלוויזיה וניסיתי להבין מה המטרה האמיתית של כל הסיפור הזה, ועוד קודם, באיזו חוצפה הם מחליטים להיכנס לי ולנשים כמוני לפרטיות. כשאני מייצגת כאן מן הסתם את אותן נשים בשנות השלושים לחייהן שרוצות ילדים, יודעות שהשעון שלהן מתקתק, מודאגות מזה ולא זקוקות לתזכורת או לתוספת לחץ.

רוצים ליידע את הציבור? צאו במסע פרסום כלל ארצי. למה רק בתל אביב? נושא הפוריות זהה אצל נשים בכל הארץ. ואם בחרתם לצורך העניין רק את תל אביב, למה לצאת מתוך הנחה שהמקום היחיד למצוא תל אביבים הוא בפאב. ונניח שאנחנו באמת בפאב, למה לרדוף אחרינו עד שם? דווקא למקום אליו אנחנו הולכים כדי לברוח קצת מהמציאות.

רוצים לעשות את זה נכון? הציעו מפגשי הדרכה בקופות חולים, הזמינו את אוכלוסיית היעד להרצאה וספקו את המידע החשוב הזה, במקום ובזמן הראויים לו. תנו לנו לבחור אם ומתי אנחנו רוצות לבוא לשמוע.

אני מנסה לדמיין את זה. הנה אני יושבת לי בדייט בפאב (סיטואציה לא טבעית ולעתים אף מביכה בפני עצמה) עם בחור נחמד. הכל זורם הכל קליל ופתאום מופיע גניקולוג ושואל אותי בת כמה אני, והאם אני שומעת את תיקתוקי השעון שלי? כמה זמן אתם חושבים יקח לאותו בחור שיושב מולי לקחת את הרגליים ולברוח כל עוד רוחו בו. או לחילופין להציע לי לעלות אליו לדירה וליישם מיידית את המלצות הרופא.

אולי הקמפיין צריך לעסוק בדרכים למצוא זוגיות שמבחינתי לפחות זה שלב אחד לפני הבאת ילד לעולם. או אולי לא הבנתי ולמעשה תירוש ממליצה לי להיות אם חד הורית. שזה דבר נהדר רק לפי מה שהבנתי לא קל לביצוע מבחינה כלכלית במדינה בה אנו חיים ולא היא ולא הדוקטור יעזרו לי לגדל לבד ילד.

ונניח שהזכרתם לי שהשעון מתקתק, מה אתם רוצים שאעשה עם המידע הזה? אכנס צ'יק צ'ק להיריון או אולי אקפיא ביציות? כי אם בהקפאת ביציות מדובר, תקראו לילד או לקמפיין שלכם בשמו, אל תעמידו פנים שאתם דואגים לפיריון שלי, ובכל מקרה בבקשה אל תבואו לבקר אותי באמצע דייט בפאב.

ניו יורק אהובתי

"שבועיים וחצי רק בניו יורק?!" אנשים הרימו גבה כשסיפרתי להם שאני טסה, "מה תעשי שם כל כך הרבה זמן, סעי גם ללוס אנג'לס, ללאס-וגאס…", אבל תחושת הבטן שלי היתה שיהיה מספיק מה לעשות במשך שבועיים וחצי בניו יורק. בדיעבד אני יודעת שגם בחודש או יותר הייתי מוצאת מה לעשות…

במסגרת עבודת ההכנה התיישבתי מול האינטרנט, אספתי המלצות, שאלתי חברים ובסופו של דבר גיבשתי רשימת אתרים מומלצים. בין היתר הדפסתי פוסטים שאנשים כתבו על ניו יורק. מסתבר שלכל מי שביקר בעיר יש את "הניו יורק שלו", ועכשיו גם לי יש ואני מזמינה אתכם לראות את החלקים בניו יורק שאני הכי אהבתי. וגם להדפיס ולקחת אתכם (אבל תחזרו לפרגן אם אחת ההמלצות הצליחה, אה?)

בשביל ההתחלה ביקרנו בכל המקומות שאי אפשר להיות בעיר מבלי לסמן עליהם "וי": פסל החירות, טיפוס על האמפייר סטייט בילדינג, סיור בשדרה החמישית, הדגלים ברוקפלר סנטר, ברודווי, וול סטריט. את הכל אהבתי וכמובן צילמתי בלי לחסוך.

אבל זוהי רשימת המומלצים שלי באמת: 

טיילת היי-ליין בצ'לסי

טיילת היי-ליין בצ'לסי– בגדול מדובר בטיילת שנבנתה על שרידיה של מסילת רכבת. במקום להרוס שימרו את המסילה והפכו אותה לפארק ירוק ומקסים. הטיילת משתרעת בין רחוב 34 (באזור השדרה העשירית) ועד רחוב גנסוורט. אנחנו עלינו ברח' 34 וטיילנו דרומה.  קצת לפני סוף הטיילת באזור של המרפסת הגדולה ירדנו מהטיילת למטה לכיוון הרחוב ונכנסנו לצ'לסי מרקט  זהו שוק מקורה שכולו חנויות נחמדות ואיכותיות ביותר. אפשר לאכול לובסטר טעים ב 20$ או מאפה נהדר במאפיה של איימי.  

 

לנוח ולהשקיף על גשר ברוקלין

הנמל ברחוב סאות' –  גם כאן מדובר בטיילת שנראית חדשה יחסית המשקיפה אל האיסט ריבר. ספסלים, מדשאות ופינות חמד שנמצאים קרוב לאזור הבורסה ולכן בשעות הצהריים האזור מתמלא בעובדים שמגיעים לנשום קצת שמש בזמן ההפסקה שלהם. אי אפשר בלי להיכנס לקניון שנמצא שם, יש בו חנויות נחמדות ולא יקרות בהשוואה למרכז מנהטן. אני ממליצה לעלות לאזור האוכל והמסעדות ולצאת משם למרפסת, לתפוס מיטת שיזוף ולהשקיף על הגשר, הסירות והציפורים המצייצות.  

 

פארק מדיסון, רק לשכב על הגב

פארק מדיסון– ממוקם בלב מנהטן בין הרחובות 23-26 בחיבור של השדרה החמישית וברודוויי. הבטחתי לעצמי שאם אני אגור בניו יורק אי פעם, לכאן אגיע אחרי העבודה לשעה קלה של הירגעות. מדהים איך עם שדרה סואנת מימין ושדרה סואנת משמאל אפשר למצוא כל כך הרבה שלווה כששוכבים כאן על הדשא. אפשר לגשת להסתכל על בניין פלאטאיירון – הבניין השטוח המפורסם, הרי אתם כבר כאן. בהנחה שתהיו רעבים בשלב מסויים יש לכם 2 אפשרויות טעימות באזור. לאוהבי אוכל איטלקי כדאי להיכנס לחנות italy is eataly‏ שנמצאת ב 200 5th Avenue. מדובר בשוק איטלקי בסגנון גורמה. אפשר לקנות שם מוצרים מיובאים מאיטליה, לשבת לאכול לזניה או פיצה, לראות איך מכינים פסטה טריה במקום או רק להסתובב ולהרגיש קצת איטליה בתוך ניו יורק.

 

זה באמת כל כך טוב? הו כן

לאוהבי המבורגר, תעשו לעצמכם טובה ואל תעזבו את האזור לפני שאכלתם המבורגר ב shake shack. הדוכן לא גדול, נמצא בדרום הפארק ותזהו אותו לפני התור הארוך שמשתרך לפניו. תעמדו בתור! אל תתיאשו ואל תוותרו, תאמינו לי, זה שווה את זה. ליד ההמבורגר מומלץ להתפנק גם במילקשייק שוקולד. אם משום מה פיספסתם, לא הגעתם לאזור או לא מצאתם יש עוד סניף בשדרה השמינית ורחוב 44.

 

טיימס סקוור, בתנועה מתמדת

טיימס סקוור– ברור שתגיעו לכאן גם בלי שאני אמליץ לכם. התוספת שלי היא שתגיעו לכאן לפחות פעמיים, פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה, אבל ממש מאוחר בלילה. ואל תתעצלו, טפסו על המדרגות האדומות עד למעלה והעבירו חצי שעה (מינימום) רק בלהסתכל על מה שקורה שם. התנועה, האנרגיה, הצבעים, המסכים, הקולות. וואו. לחילופין אפשר לעמוד ממש באמצע הכיכר ולתת לכל התנועה לחלוף על פניכם.

סנטרל פארק, הירוק ירוק מאוד

סנטרל פארק– הפארק מאוד גדול, ירוק ומקסים ואני מאמינה שלא משנה באיזה חלק ממנו יצא לכם לטייל אתם תיהנו. לנו יצא לבקר בו פעמיים. הפעם הראשונה היתה באזור המדשאה הגדולה, נחמד לעשות שם פיקניק ולהשקיף על כל הביניינים הגבוהים מסביב. בפעם השניה נכנסנו מכיוון השדרה החמישית ורחוב 59, ולא רחוק מגן החיות, לגמרי במקרה, הגענו לסלע הגדול. טיפסנו עליו וגילינו את אחד נופים היותר יפים שיצא לנו לראות בעיר. עלו ותראו שכל מילה נוספת שלי מיותרת. 

 

פסנתרן בכיכר וושינגטון

כיכר וושינגטון – הגענו לכאן ביום שבת שטוף שמש, בזמן שהכיכר היתה מלאה אנשים. אמנים, הופעות רחוב, בזאר, והכי יפה – קשת בענן מעל המזרקה. ילדים קטנים משחקים בתוך המזרקה כאילו הם בבריכה או על חוף הים. נגני רחוב בכל פינה, רק תבחרו איזה כלי נגינה מתחשק לכם לשמוע, אפילו פסנתר על גלגלים היה שם. בכיף אפשר להעביר כאן חצי יום, וזה מה שעשינו. היה שמח.

 

גשר ברוקלין – גם לטיול על הגשר אני ממליצה להקדיש איזה שעתיים שלוש ולעשות אותו מכיוון ברוקלין לכיוון מנהטן כך שהנוף של מנהטן נמצא כל הזמן מולכם. מה שהכי אהבתי בטיול על הגשר זו הרוח. כל כך הרבה אוויר, למלא את הריאות ואת המצברים. 

 

בעקבות סרטים – זה עוד חלק מהטיול שמאוד אהבתי. יש שיחשבו שמדובר בשריטה וזה בסדר אבל היא שלי ואני אוהבת אותה וגם חושבת שזה נחמד להיות במקום שעד עכשיו ראיתי רק על המסך.

הבניין של FRIENDS

 

הבניין של FRIENDS – הסדרה אמנם צולמה בלוס אנג'לס אבל מעצם היותי מעריצה מושבעת, את הבניין המיתולוגי הייתי חייבת לראות בעצמי. תופתעו לדעת אבל לא הייתי היחידה שהגיעה להצטלם כאן… כתובת- Bedford st  פינת  Grove st.

 

 

קפה ללו, מהסרט "יש לך הודעה"

קפה ללו – כאן צילמו את מג ריאן מחכה לטום הנקס שהתכוון להבריז אבל בסוף הופיע, בסרט "יש לך הודעה". חוץ מאשר בית הקפה ועוגת גבינה ניו יורקית מסורתית שאכלנו שם, נהננו לטייל גם בסביבתו, ברחובות היפים של האפר איסט סייד ולדמיין איך יהיה לגור שם. כתובת – 201 West 83rd St. 

 

 

 

כריך פסטרמי

המעדנייה של כץ – גם כאן צילמו את מג ריאן, הפעם בסרט "כשהארי פגש את סאלי", בסצנה המפורסמת בה היא מוכיחה לו שאפשר לזייף אורגזמה די בקלות. המקום מלא אנשים אבל התור מתקדם די מהר. אנחנו הזמנו כריך פסטרמי שהגיע עם מלפפון חמוץ ומה אני אגיד לכם? זה פשוט זה. המוכר הסביר שהם משרים את הנתח כמה לילות במרינדה מיוחדת, ורבותי המרינדה פשוט יודעת לעשות את העבודה. כתובת  – 205 East Houston Street‏. 

  

גם הקינוח היה מעולה

בודהה קאן – ארוחת החתונה המפורסת של קארי וביג מהסרט "סקס והעיר הגדולה" היתה כאן. מדובר במסעדת גורמה יקרה וטעימה שמעוצבת כמו אולם נשפים (אבל בטעם טוב). לקראת סוף הטיול החלטנו לפנק את עצמנו בארוחה אחת בלי לעשות חשבון וזה המקום שבחרנו. אגב אנחנו הזמנו מקומות מראש ואני חושבת שזה היה חכם. הסיבה שאני לא ממליצה על מנות מסוימות, היא פשוט בגלל שאני לא זוכרת את השמות שלהן. ביקשנו מהמלצר להמליץ ומה שהוא הציע אנחנו הזמנו. לשמחתנו ההמלצות היו מעולות והמנות היו מיוחדות וטעימות כמו שעוד לא יצא לי לטעום. כתובת- 75 9th Avenue.

  

המלצה אחרונה חביבה היא על הדירה. חוזרים ושואלים אותנו איפה ישנו? אז ככה… התחלנו לחפש מלון 3 כוכבים ולא הצלחנו להתאפס על אחד שממש מצא חן בעינינו ובעיקר הכל היה מאוד יקר. מכיוון שאין לנו קרובי משפחה שיארחו אותנו (וחבל), הפתרון שחשבנו עליו היה לשכור דירה. אני די פחדנית ומעדיפה להגיע למקומות שקיבלתי עליהם המלצה ממקור אמין. הפעם זה לא היה המצב כך שלא היתה ממש ברירה, החלטנו לקחת סיכון ולהמר על הדירות של ענת סתו. כל כך שמחתי שההימור התגלה כמוצלח ולא סתם מוצלח אלא הרבה מעבר למה שציפינו. המיקום של הדירה ברח' 53 בין השדרה ה-8 ל-9 נגיש לרכבת התחתית ונמצא במרחק הליכה מטיימס סקוור ומסנטרל פארק. הדירה שקטה. יש בה מיטה זוגית גדולה, פינת ישיבה, ארונות לאחסון, טלוויזיה, מזגן, טלפון עם שיחות לארץ, אינטרנט אלחוטי, אמבטיה, מגבות, מייבש מגבות, מטבחון עם מקרר, מיקרוגל, קומקום, כלי מטבח, בקיצור הדירה מאובזרת מא' ועד ת'. נכון, ענת פינקה אותנו בדירה עם מטבחון יותר גדול מיתר הדירות כיוון שהשהות שלנו היתה יחסית ארוכה, לכן אם אתם מזמינים כדאי לבדוק בדיוק איזו מבין הדירות תקבלו. אבל לפחות לכם יש עכשיו המלצה ממקור אמין. 

 

 אסיים עם תמונה של הקשת בענן שצילמתי בכיכר וושינגטון ובוידוי קטן. מעולם לא היה לי עניין גדול או דחף עז לטוס לניו יורק. היא נראתה לי גדולה מדי, עירונית מדי, סואנת מדי ואני בכלל אחת שאוהבת טיולים בטבע ובכפר. לכן כל כך הופתעתי מהמיידות בה התאהבתי בעיר. לא ציפיתי שזה יקרה בכלל ובטח שלא בכזאת עוצמה. מאחלת לכם טיול נעים ושתתאהבו גם!

הכי יפה, קשת בכיכר וושינגטון