בשורות טובות

עשר שעות ישבנו אחותי ואני מחוץ לחדר ניתוח וחיכינו לבשורות טובות. אני אתקן את עצמי, קיווינו לבשורות טובות, מה שחיכינו לו ופחדנו ממנו זה הבשורות הלא טובות. פחדנו שכמו לפני שש שנים בדיוק באותו תאריך 11.1 יקראו לנו הרופאים לחדר קטן, יספרו לנו שהם עשו כל מה שאפשר אבל אמא מתה. או במקרה הזה אבא.

עשר שעות של כאב בטן בלתי פוסק וקוצר נשימה, על רצון לאכול או לשתות אין בכלל מה לדבר אבל הכי קשות הן המחשבות. התסריטים השחורים של מה בדיוק יגידו לנו כשיקראו לנו שוב לאותו חדר, ואיך שוב נודיע לכולם שהנורא מכל קרה, מה אני אגיד בהלוויה ומי יבוא לשבעה ומאיפה נשאב שוב כוחות להרים את עצמנו להמשיך לחיות. ככה ללא ספק נראית פוסט טראומה, אבל למי יש זמן לחשוב על זה כרגע.

עשר השעות הכי ארוכות בחיים שלי. שלנו. אבל לא היינו שם לבד. חדר ההמתנה מחוץ לחדרי הניתוח היה מלא אנשים אתמול ואני בחוסר יכולת לקרוא או לטייל פשוט ישבתי ובהיתי בהם. עשר שעות של ישיבה והתבוננות אנתרופולוגית מחוץ לחדר ניתוח.

עשר שעות בהן אשתו של רפי שעבר ניתוח לא הפסיקה לדבר לשניה ואם היתה תחרות של מספר המילים לדקה היא בטוח היתה זוכה. עשר שעות בהן אבא של משה ראה סרטונים בנייד בלי אוזניות, כי חשוב שכל האנשים מסביב ישמעו, והסביר לאחות של משה שמשה זה שם של איש עם חיים קשים, אז למה קראת לבן שלך משה? רצית שיהיו לו חיים קשים?

עשר שעות בהן אמא של בחור בן 16 שעובר את הניתוח הרביעי שלו אחרי תאונה שקרתה אחרי שרכב על אופנוע בלי רישיון סיפרה שהבן הגדול ריסק לפני חודש את המזדה החדשה לפני שהספיקה לעשות לו ביטוח מקיף. אבל אין מה לעשות, קשה עם מתבגרים. אבא של משה הסביר לה שהיא לא מחזיקה אותם מספיק קצר.

עשר שעות בהן הרבה אנשים מסביב קראו תהילים וגם אני התחלתי לחשוב אולי אני צריכה. אבל לא היה לי מושג מה לקרוא גם אם מאוד רציתי.

עשר שעות בהן אף אחד לא יוצא ומעדכן מה קורה והתשובה היחידה שקיבלנו כשניסינו לשאול היתה ״הוא עדין בניתוח״, עדין בניתוח ולא בטוח שימצא אותי חיה פה כשיצא כי אני כבר לא עומדת במתח הזה.

ואז המנתח שלו יצא, זיהה אותי בין כל הממתינים וסימן לי עם הראש לבוא. למה הוא לא אומר כלום? איך לפרש את המבט שלו? למה את כולם עידכנו בחוץ ואותנו הוא מזמין לחדר הרופאים? אין סיכוי אין מצב שאני חיה את הסרט הזה שוב. לא יכול להיות שכשהסתכלתי על אבא שלי לפני עשר שעות זאת היתה הפעם האחרונה.

״למה אתם קוראים לנו לחדר רופאים?״ שאלתי. ״למה לא?״ הוא התפלא מהשאלה. ״כשקוראים לאנשים לחדר רופאים זה כי החדשות לא טובות״ ולי יש נסיון בזה, חשבתי לעצמי אבל לא אמרתי בקול. ״הוא בסדר״ ענה המנתח והתחיל להסביר על מהלך הניתוח ובעט שירבט על מכנסי המנתחים שלו סקיצה של מהלך הניתוח והסביר ותיאר כל מה שהם עשו. הוא היה מאוד יסודי ומאוד הערכתי את הנכונות שלו, אבל אם להודות על האמת לא הבנתי חצי מילה ממה שהוא תיאר שם. לא שמעתי חצי מילה ממה שהוא תיאר שם, כי אחרי ששמעתי ״הוא בסדר״ לא יכולתי להכיל יותר כלום.

אתמול היה הניתוח ואחרי ימים של סערה בחוץ וגם אצלי בפנים השמש יצאה. כמה סמלי. חזרתי לנשום ואני מסוגלת לעשות שוב תכניות לעתיד. אני מחכה מחוץ לחדר התאוששות שם הוא העביר את הלילה כדי ללוות אותו למחלקה להתחיל בתהליך השיקום. מקווה שהכל יהיה בסדר ולאט לאט הוא ואנחנו נחזור לשיגרה. מקווה לרפואה שלמה ולבשורות טובות.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרגש, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s