מכתב לגל ארליך

הי גל,

אני כותבת לך את המכתב הזה עם דמעות בעיניים. דמעות שנשמרו משום מה בפנים במשך 12 שנים. גם בהלוויה שלך לא בכיתי, כנראה הייתי מדי המומה אז מכדי לבכות. לפני כמה דקות הן פשוט פרצו החוצה בעקבות סרטון שחבר שלך שי הכין ושיתף עכשיו בפייסבוק (שמן הסתם אין לך מושג אפילו מה זה). ותאמין לי דמעות של 12 שנים זה הרבה דמעות.

חיפשתי עליך קצת בגוגל. מצאתי אתר לזכרך ומצאתי גם כתבה עם דיווח על מה שקרה. כמה מדהים לראות שוב אחרי כל השנים האלה את העיניים הכחולות הגדולות שלך.

זוכר את הגאוטופ? אתה ואני יושבים על טלוסים במצפה רמון ומשווים אבנים? זוכר שעף לנו הסרגל במורד ההר ורצת אחריו להחזיר אותו? זוכר איך החזקת אותו בין השיניים וכמו טרזן טיפסת חזרה במעלה הטלוס? זוכר כמה צחקנו?

זוכר כמה בכיתי בלילה בגלל 2 הערסים האלה שהיו איתנו שם? זוכר איזה מקסים היית? כי אני זוכרת. זוכרת שהיית העוגן שלי אז, חבר טוב עם לב טוב שמצליח לראות רק את הטוב ומנסה להראות גם לי.

״חבר'ה נו בחייכם מספיק״ אמרת להם בטון קליל כזה זורם עם חצי קריצה. משכין השלום הבינלאומי. הלוואי שלא היית כזה, כי אולי אם לא היית כזה היית בורח מאותם רוצחים לפני 12 שנים בהונדורס. מצד שני אם לא היית כזה, לא הייתה אתה. אני מדמיינת לעצמי איך בטח גם אז בסך הכל ניסית להגן על חברה שהיתה איתך. רק שהפעם הכוונה שלך, הכל כך טובה, נתקלה בשיגעון של רוצחים.

גל, בחור חכם, נעים, זורם, רגוע, אופטימי וטוב, חבר אמיתי. אחד שהאמין שהעולם זה מקום טוב ואנשים טובים חיים בו. רק רציתי להגיד שכל זמן שאנשים זוכרים אותך, אתה ממשיך לחיות בתוך אותם אנשים. ואני זוכרת. יהי זכרך ברוך.

לימור