הצלתי דג. זאת לא התחלה של בדיחה, גם לא סוג של מטאפורה. היום הצלתי דג וזה הרגיש כל כך טוב. מעולם לא הייתי מהאנשים האלה שמצילים בעלי חיים. יעל, שלומית, יפעת, נעמה ועוד חברות הן מסוג האנשים שזה חלק בלתי נפרד מהחיים שלהן אבל לי פשוט עוד לא יצא.
אלא אם מחשיבים את הגור חתולים שנעמד שבוע שעבר באמצע הכביש, ציפצפתי לו שיזוז, לא זז. פתחתי חלון וצעקתי ״חתול זוז״ לא זז. הנחתי שהוא חירש או שיש לו משאלת מוות שאין בכוונתי לממש. אז יצאתי מהאוטו וניגשתי אליו, הוא נראה בסדר רק מבוהל מעט, הרמתי אותו והחזרתי אותו לגינה אל חבריו החתולים. סוף סיפור הצלת החתול…בחזרה לדג.
ישבתי על חוף הים כשנערים שיחקו עם רשת דייגים. לא התערבתי ובעצם לא ממש התייחסתי אליהם. עד שפעם אחת הם יצאו מהים וברשת היו לכודים כמה סרדינים. תוך כדי שהם רצים לכיוון הדלי נפל להם דג אחד על החול. הם לא שמו לב והמשיכו לרוץ קדימה בזמן שהדג המסכן התחיל לפרפר על החול. הוא קפץ כמו שדגים מחוץ למים קופצים וזה היה מחזה עצוב.
באינסטינקט לא אופייני לי, רצתי אליו אספתי אותו בעדינות בשתי ידיים והמשכתי בריצה לכיוון הים שם שיחררתי אותו. המסכן המשיך לפרפר בתוך המים אך תוך שניות התאפס על עצמו ושחה הלאה משם.
נזכרתי בסרט ״לשחרר את ווילי״, נזכרתי בסרט ״פליפר״, נזכרתי באקווריום של אבא וב-20 הדגיגונים הקטנים שנולדו שם בחודש האחרון.
להציל דג קטן זה לא סיפור גדול, אבל זה הרגיש לי שכן.
life is a milkshake 