מכתב אישי לדני רובס

יצאתי מקפה ביאליק בתחושת החמצה ואכזבה מעצמי. הנה שוב אני נמצאת בסיטואציה בה אני מאוד רוצה לעשות משהו אבל לא אמיצה מספיק כדי לעשותו. ההופעה היתה נהדרת כמו כל הופעה שלך ובמיוחד כמו כל הופעה אינטימית שלך. אז למה אני לא מסוגלת לגשת אליך ולהגיד עד כמה נהניתי? התקדמתי עוד כמה צעדים לכיוון מעבר החציה הקרוב אבל כיווץ חזק בבטן לא אפשר לי להמשיך. הסתובבתי וחזרתי. אני מסוגלת ואני עושה את זה עכשיו.

נכנסתי לבית הקפה, ניגשתי לכיוון הדלפק עליו נשענת. התעסקת בטלפון הנייד, אולי סימסת לאשתך שהסתיימה ההופעה ועוד מעט תיקח כיוון הביתה. ניגשתי אליך בהיסוס והתנצלתי על שאני מפריעה. "את לא מפריעה" ענית בנימוס "רק רציתי לגשת ולהגיד תודה, תודה על האנרגיה והתחושה שאתה גורם לי להרגיש בכל הופעה שלך מחדש". גמגמתי כמו ילדה שראתה עכשיו כוכב מערוץ הילדים וניגשה לדבר איתו. "זאת פעם ראשונה שאני ניגשת לזמר אחרי הופעה" התוודיתי "אבל הייתי חייבת פעם אחת להסתכל לך בעיניים ולהגיד תודה". "תודה לך" ענית "זה מחמם את הלב", "הפנים שלך מוכרות, אני מכיר אותך?" אני לא יודעת אם הפנים שלי באמת היו לך מוכרות או שסתם יש לי פרצוף מוכר כזה. מצד שני איזו סיבה יש לך להגיד סתם. כלומר אכן נפגשנו לפני ארבע שנים בערך כשגיא ארגן לי להיות אורחת שלך בגלי צה"ל בתוכנית "ציפורי לילה", אבל מכאן ועד שהפנים שלי יהיו מוכרות… טוב אולי. מותר לי ליהנות מהספק.

סיפרתי לך שאתה מלווה אותי לאורך השנים. רציתי שתבין למה מרגש אותי כל כך לדבר איתך. מן הסתם לא נכנסתי לפרטים. הרגשתי שזה לא הזמן וגם לא המקום. בטח הרבה אנשים ניגשים אליך אחרי הופעות, כל אחד מהסיבה שלו ועד כמה שאתה אוהב ומעריך את הקהל שלך הנחתי שגם אתה אחרי יום עבודה רק רוצה שיניחו לך לנפשך ויתנו לך ללכת הביתה בשקט. אז השתדלתי לקצר ועכשיו כשיש לי את כל הזמן שבעולם אני כותבת לך, אולי בדרך זו או אחרת הפוסט יתגלגל לידך.

הסיפור שלי איתך התחיל בגיל 9 כשדוד שלי לקח אותי ואת בת דודה שלי להופעה בראשון לציון שהיתה הופעת תרומה לילדי ניצן. נשביתי בקסם שלך מיד. למחרת הלכתי וקניתי את הקלטת "בדרך אל האושר" ושמעתי אותה שוב ושוב ושוב. כמו כל מעריצה תליתי פוסטרים שלך ואספתי כתבות שהתפרסמו עליך בעיתון. פעם אחת אפילו הצטלמנו יחד. אתה הופעת אז באיזו תכנית טלויזיה ואני ראיתי אותך על המרקע. אמא הנציחה את אותו רגע היסטורי עבורי.

דני בטלויזיה ואין מאושרת ממני 

שנתיים מאוחר יותר נרשמתי לחוג דרמה בבימת הנוער ובאחת הפגישות ראיתי תמונה שלך תלויה על הקיר. הופתעתי כשהבנתי שאתה רחובותי והדבר מילא אותי בגאוות יחידה רחובותית. בהמשך באחת ההופעות כששמעתי אותך מספר על בית הכנסת הגדול הבנתי שגם גדלנו באותה שכונה.

שיא השיאים עבורי כילדה היה כשגיליתי שאשתך הראשונה היא אחות (אם אני זוכרת נכון) של הכלה בחתונה של קרובי משפחה אליה הוזמנו. אבא ניסה לשכנע אותי לגשת אליך ולהגיד שלום אבל הסברתי לו שזה לא מנומס להפריע באמצע אירוע פרטי. בפועל כמובן שסתם התביישתי.

השנים עברו אתה המשכת לשיר אני המשכתי לשמוע. הגברתי את הווליום בכל פעם שהשמיעו אותך ברדיו. חברים שמסמסים לי "דני רובס עכשיו בגלי צהל", או בתחנה אחרת, הפך להיות ריטואל מוכר. התרגשתי מאוד בפעם הראשונה שזיהיתי את הקול שלך ברדיו עם "משהו חדש מתחיל" אחרי תקופה ארוכה של שקט. האמנתי לך שמשהו חדש עומד להתחיל.

לפני ארבע שנים כתבתי כתבה לקראת הופעה שלך שהלכתי לראות. זמן לא רב אחרי זה, כמו שציינתי מקודם, התמזל מזלי והעברתי איתך ערב בתור צופה דוממת במיוחד באולפן בגלי צה"ל בתוכנית "ציפורי לילה". ההתרגשות שלי היתה כל כך גדולה שאפילו לבקש להצטלם איתך לא העזתי וביקשתי שיעשו זאת עבורי. לשמחתי הסכמת ויש לי תמונה למזכרת. רציתי לשאול אותך אם יצא לך לקרוא את אותה כתבה, אבל זה הרגיש לי מטופש אז שתקתי. כמו תמיד התביישתי ושתקתי.

דני רובס ואני באולפן גלי צה"ל בסוף התכנית "ציפורי לילה"

כמה שבועות לאחר מכן יאיר, חבר מהעבודה, הציע לי להתארח כקהל באולפן בזמן הקלטת התכנית "ג'אם עם דני רובס"  ב 88fm. ישבתי שם עם האוזניות הגדולות האלה, הקשבתי ונהניתי מההופעה הכי אינטימית שיכולתי לבקש לעצמי. אלא שגם בסוף אותה הופעה לא העזתי לגשת. מרוב שהיה לי מה להגיד לא הצלחתי למצוא את המילים. אז שתקתי ויצאתי מהאולפן.

לא יודעת מה זאת האנרגיה הזאת שמחברת אותי אליך. כמו תינוק שנרגע כשהוא שומע את אותה מנגינה אהובה ומוכרת ככה גם אני. ככה השירים שלך עבורי. ככה הקול שלך והעוצמה שבו. מרגיעים אותי. גורמים לי להתחבר אל עצמי ולרצות עוד.

אתמול לא יכולתי לשתוק יותר. זה בער בי וניגשתי. שאלת איך קוראים לי, עניתי לימור. חיבקת אותי. היית מקסים כמו בהופעות, כמו בכל הכתבות שקראתי, כמו בכל מיני מקרים ששמעתי שאנשים מספרים עליך, כמו בפוסט הזה שכתבו עליך  . ואני בסך הכל רציתי לחלוק איתך את אותה אנרגיה טובה שמילאה אותי אתמול בהופעה. כי נכון אתה זמר ומפורסם אבל לפני הכל בן אדם. וכמו שאני הייתי שמחה לדעת אם עשיתי טוב למישהו אני מניחה שגם אתה, ולא משנה כמה אנשים אמרו לך את זה לפני.

בכל הופעה לפני השיר "רכבות", שזה במקרה גם השיר שאני הכי אוהבת, אתה אומר שלכל אדם יש את הרגעים המכוננים שלו. הרגעים בהם אירוע היסטורי התרחש וכל אחד זוכר איפה הוא היה באותו רגע. אז אמנם לא היה כאן שום אירוע היסטורי, אבל הרגע בו העזתי לגשת ושברתי שתיקה של שנים, בהחלט נחשב עבורי כרגע מכונן.

אני לא יודעת אם אתה נוהג לחפש את עצמך בגוגל, אבל אולי כן ואם אני אכתוב מספיק פעמים את השם דני רובס (דני רובס, דני רובס) בפוסט הזה וגוגל יסרוק אותו אז איכשהו הוא יתגלגל לידך ואולי יהיו לך כמה דקות פנויות לקרוא. ותיזכר שב- 19 בינואר בסוף הופעה בקפה ביאליק ניגשה אליך בחורה הססנית רק כדי להגיד תודה. וכשאמרת לה שהיא מוכרת היא רצתה לשתף אותך בכל מה שכתוב כאן כדי שתבין איזו דרך ארוכה זאת היתה עבורה עד שהצליחה להביא את עצמה לעמוד מולך וכמה היא שמחה עכשיו.