החלוק המציל

את המסאז' של אתמול קבעתי לפני חודש כשאף אחד עוד לא חשב על מבצע "עמוד ענן". כשאני אומרת "אף אחד" אני מתכוונת כמובן אלינו האנשים הפשוטים, בהחלט יכול להיות שרמי המעלה והדרגה כן ידעו. אבל חזרה לעניין. שעתיים לפני התור למסאז', הבנתי שעלול להיווצר מצב בו אני שוכבת עירומה של מיטת הטיפולים ופתאום אזעקה. סיטואציה, איך לומר בעדינות? פחות נעימה.  

מיד התקשרתי למכון ושיתפתי את הפקידה בלבטים שלי וברצון לדחות את הטיפול. "באמת חבל לדחות, אנחנו לגמרי ערוכים" ניסתה להרגיע אותי. "ומה בכל זאת אני עושה אם האזעקה תופסת אותי עירומה?" שאלתי. "בשביל זה הכנו בכל חדר חלוק מגבת ובמקרה של אזעקה את מתעטפת מהר ורצה עם כולם למרחב המוגן בקומה התחתונה".

כמו כל בן אדם נורמלי בהתחלה הרמתי גבה, אבל מהר מאוד הבנתי את גודל החוויה המצחיקה וההזויה שאני עומדת לעבור, כשאני ויתר המטופלים המרוחים בשמן רצים מהחדרים, עטופים בחלוק ועם הידיים מנסים לסדר שיער מבולגן של אמצע מסאז'. בית משוגעים. היה לי ברור שעל זה אני לא מוותרת. רשמתי לעצמי לזכור להביא מצלמה.

שעת הטיפול הגיעה, נכנסתי לחדר עם המוסיקה המרגיעה, הריח הנעים והמטפלת שבקול נמוך ושלו הזמינה אותי לפשוט את הבגדים ולחכות לה מתחת לסדין. לפשוט זה יפה, אבל כל דבר בזמנו. לפני הכל אני רוצה לראות את החלוק שהבטיחו לי. זה שיציל אותי וישמור על צניעותי . משראיתי שהוא אכן שם ואחרי שהכנתי אותו ללבישה מהירה, פשטתי את הבגדים נכנסתי מתחת לסדין וחיכיתי. לאזעקה.

10 דקות לתוך הטיפול וכלום לא קורה. מנסה להירגע, להתמסר למגע ועוד כמה שקרים, רק מתי תתחיל כבר האזעקה? 20 דקות עוברות, אופנוע מאיץ בחוץ זה נשמע כמו התחלה של…אבל זה לא. מטוס עובר. גם לא. לא אזעקה, לא נעליים ולא חוויה משעשעת לספר לחברים. ממש בזבוז זמן. לקראת הסוף משהבנתי שסיפור טוב כבר לא יצא מזה החלטתי לוותר ולנסות להתמסר למה שנשאר מהטיפול.

ואחרי הכל מה שחשוב באמת זה שעבר על תושבי גוש דן ערב שקט אתמול. יש האומרים שזה קרה בזכותי, לי ברור שזה קרה בזכות ידידי הטוב, מרפי. שהרי הצפיה הדרוכה שלי והרצון העז שזה יקרה, הם שהביאו לכך שלא נשמעה אתמול בערב אזעקה באזור. ואשרי המאמין.