החוצפה והגועל נפש בהתנהגות של סוג מסויים של אנשים (אני לא רוצה לומר ערסים כדי לא לעשות הכללות כי בטוח יש גם ערסים נעימי הליכות) אז אומר רק אנשים שחושבים שהכל מגיע להם, העולם סובב סביבם והשמש זורחת להם מהת**.
בשישי האחרון הייתי בים. מן הסתם לא הייתי לבד, היו סביבי הרבה אנשים ביניהם 2 בחורים צעירים עם כלב קטן וקופצני ששיחק בכדור. באמת כלב חמוד. רץ, קפץ, תפס את הכדור, שחה במים. חמוד. הוא היה חמוד כשהוא קפץ על בחורה שהשתזפה על החוף וקפצה בבהלה. הוא היה חמוד כשהעיף חול על ילדה קטנה. חמוד. אבל זה חוף ים ואלה דברים שנלקחים בסך הכל בחשבון.
אחד הדברים שאני אוהבת לעשות בים זה לשבת על שפת המים ולבנות ארמון נטיפים בחול. אני קוראת לזה התרפיה באמנות שלי. זה מרגיע אותי. כך עשיתי גם הפעם. בניתי ארמון והסתכלתי בהנאה על הים ועל האנשים שחלפו על פני. הסתכלתי בהנאה רבה עוד יותר (וסליחה מכל אוהבי הכלבים, גם אני אוהבת כלבים אלה בעלי הכלבים שלפעמים אני פחות מחבבת) כשזוג הבחורים עם הכלב הקופצני התחילו סוף סוף לקחת כיוון הביתה.
הסתכלתי בפחות הנאה כשהכלב הקטן והחמוד נעמד מעל הארמון שלי והשתין. ראיתי שזה עומד לקרות. בכל זאת גם לכלב יש כמה שניות של הכנה תוך שהוא מחפש את הזווית הנוחה להטיל את מימיו אז ביקשתי מהבחורים שיזיזו אותו, בתגובה ניסה אחד מהם להרגיע אותי והסביר לי באדיבות ש"אל תדאגי, אין לו הרבה להוציא". רוצה לומר, להשתין על הארמון שלך קצת זה בסדר אם היה לו הרבה "להוציא" אולי היה על מה לדבר. או בתרגום חופשי שלי "אני שם ז** על מה שאת מבקשת ממני בצורה יפה ומנומסת". והכלב שיהיה בריא? הוא הוציא והוציא והוציא על הארמון שלי ובתחושת הבטן שלי גם על הכבוד שלי. אבל לכי תריבי עם ערסים.
גועל נפש של אנשים חיים סביבנו. אבל הכלבים חמודים.
life is a milkshake 