בשורות טובות

עשר שעות ישבנו אחותי ואני מחוץ לחדר ניתוח וחיכינו לבשורות טובות. אני אתקן את עצמי, קיווינו לבשורות טובות, מה שחיכינו לו ופחדנו ממנו זה הבשורות הלא טובות. פחדנו שכמו לפני שש שנים בדיוק באותו תאריך 11.1 יקראו לנו הרופאים לחדר קטן, יספרו לנו שהם עשו כל מה שאפשר אבל אמא מתה. או במקרה הזה אבא.

עשר שעות של כאב בטן בלתי פוסק וקוצר נשימה, על רצון לאכול או לשתות אין בכלל מה לדבר אבל הכי קשות הן המחשבות. התסריטים השחורים של מה בדיוק יגידו לנו כשיקראו לנו שוב לאותו חדר, ואיך שוב נודיע לכולם שהנורא מכל קרה, מה אני אגיד בהלוויה ומי יבוא לשבעה ומאיפה נשאב שוב כוחות להרים את עצמנו להמשיך לחיות. ככה ללא ספק נראית פוסט טראומה, אבל למי יש זמן לחשוב על זה כרגע.

עשר השעות הכי ארוכות בחיים שלי. שלנו. אבל לא היינו שם לבד. חדר ההמתנה מחוץ לחדרי הניתוח היה מלא אנשים אתמול ואני בחוסר יכולת לקרוא או לטייל פשוט ישבתי ובהיתי בהם. עשר שעות של ישיבה והתבוננות אנתרופולוגית מחוץ לחדר ניתוח.

עשר שעות בהן אשתו של רפי שעבר ניתוח לא הפסיקה לדבר לשניה ואם היתה תחרות של מספר המילים לדקה היא בטוח היתה זוכה. עשר שעות בהן אבא של משה ראה סרטונים בנייד בלי אוזניות, כי חשוב שכל האנשים מסביב ישמעו, והסביר לאחות של משה שמשה זה שם של איש עם חיים קשים, אז למה קראת לבן שלך משה? רצית שיהיו לו חיים קשים?

עשר שעות בהן אמא של בחור בן 16 שעובר את הניתוח הרביעי שלו אחרי תאונה שקרתה אחרי שרכב על אופנוע בלי רישיון סיפרה שהבן הגדול ריסק לפני חודש את המזדה החדשה לפני שהספיקה לעשות לו ביטוח מקיף. אבל אין מה לעשות, קשה עם מתבגרים. אבא של משה הסביר לה שהיא לא מחזיקה אותם מספיק קצר.

עשר שעות בהן הרבה אנשים מסביב קראו תהילים וגם אני התחלתי לחשוב אולי אני צריכה. אבל לא היה לי מושג מה לקרוא גם אם מאוד רציתי.

עשר שעות בהן אף אחד לא יוצא ומעדכן מה קורה והתשובה היחידה שקיבלנו כשניסינו לשאול היתה ״הוא עדין בניתוח״, עדין בניתוח ולא בטוח שימצא אותי חיה פה כשיצא כי אני כבר לא עומדת במתח הזה.

ואז המנתח שלו יצא, זיהה אותי בין כל הממתינים וסימן לי עם הראש לבוא. למה הוא לא אומר כלום? איך לפרש את המבט שלו? למה את כולם עידכנו בחוץ ואותנו הוא מזמין לחדר הרופאים? אין סיכוי אין מצב שאני חיה את הסרט הזה שוב. לא יכול להיות שכשהסתכלתי על אבא שלי לפני עשר שעות זאת היתה הפעם האחרונה.

״למה אתם קוראים לנו לחדר רופאים?״ שאלתי. ״למה לא?״ הוא התפלא מהשאלה. ״כשקוראים לאנשים לחדר רופאים זה כי החדשות לא טובות״ ולי יש נסיון בזה, חשבתי לעצמי אבל לא אמרתי בקול. ״הוא בסדר״ ענה המנתח והתחיל להסביר על מהלך הניתוח ובעט שירבט על מכנסי המנתחים שלו סקיצה של מהלך הניתוח והסביר ותיאר כל מה שהם עשו. הוא היה מאוד יסודי ומאוד הערכתי את הנכונות שלו, אבל אם להודות על האמת לא הבנתי חצי מילה ממה שהוא תיאר שם. לא שמעתי חצי מילה ממה שהוא תיאר שם, כי אחרי ששמעתי ״הוא בסדר״ לא יכולתי להכיל יותר כלום.

אתמול היה הניתוח ואחרי ימים של סערה בחוץ וגם אצלי בפנים השמש יצאה. כמה סמלי. חזרתי לנשום ואני מסוגלת לעשות שוב תכניות לעתיד. אני מחכה מחוץ לחדר התאוששות שם הוא העביר את הלילה כדי ללוות אותו למחלקה להתחיל בתהליך השיקום. מקווה שהכל יהיה בסדר ולאט לאט הוא ואנחנו נחזור לשיגרה. מקווה לרפואה שלמה ולבשורות טובות.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה מרגש | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

אם הייתי שוטרת תנועה

כמה פעמים קרה לכם, תוך כדי נהיגה, שחשבתם לעצמכם, שאם הייתם שוטרי תנועה הייתם מורידים מהכביש את הנהג שחתך אתכם כמו פרא אדם או אחר שעבר באור אדום או לא ציית לתמרור תן זכות קדימה? לי זה קורה פחות או יותר על בסיס יומי. בדמיוני אני מחלקת דו"חות תנועה לנהגים, שולחת אותם לכלא ולפעמים אפילו מגלה אותם לחו"ל, כל דבר שירחיק אותם מהכביש שלי. על אותו בסיס יומי אני גם בטוחה, ללא כל צל של ספק, שאם הייתי שוטרת והייתי עוצרת נהג כזה הוא היה דורס או דוקר אותי, אז מזל שאני לא.

מה שכן, אני מברכת אותם בלי הפסקה. מברכת שיהיה להם פאנצ'ר בשני גלגלים, מברכת שיגמר להם המצבר, מברכת ולוקחת נשימות עמוקות, מברכת ומדקלמת לעצמי "הוא לא שווה את זה" ו"עדיף לאבד רגע בחיים מאשר את החיים ברגע" ושאר מנטרות שאמורות לעזור לי להישאר בחיים.

למזלי כאן בבלוג שלי אף אחד לא יכול לדרוס אותי, גם לא לדקור, ואני יכולה להוריד מהכביש את מי שאני רוצה, אז הנה הרשימה של מי שהייתי מורידה כבר עכשיו מהכביש (או לכל הפחות נותנת לו דו"ח) ומראש סליחה על ההכללות. אני בטוחה שאתם אחלה נהגים ויופי של נהגות.

אופנוענים חותכים- אופנוענים שחותכים או עוקפים בצורה מסוכנת מפחידים אותי. אני מסתכלת במראות ומחפשת אותם כל הזמן. הם מהירים, הם חמקמקים ומספיקה שניה של חוסר תשומת לב כדי בטעות לפגוע בהם. רק הבוקר בעודי פונה ימינה עקף אותי אופנוע מצד שמאל וניסה להידחף לפני למסלול. כשיישרתי את ההגה כדי להשתלב בתנועה הבחנתי בו, לחצתי חזק על הברקס כדי לא לפגוע בו, הוא לחץ על הגז ושעט קדימה. בפניה הבאה הוא עשה את אותו "תרגיל" לנהג אחר שלא הבחין ופגע בו. לאף אחד מהנהגים תודה לאל לא קרה כלום אבל כלי הרכב נדפקו קלות. האחריות אולי משותפת לשני הנהגים, אבל כשראיתי שמדובר באותו נהג אופנוע, איך לומר, לא ממש הייתי מופתעת.

נהגי סללום– נהגים שיעשו סללום ואפילו יעברו לנתיב הנגדי או יצפרו בקולי קולות, העיקר לא לתת לך לצאת ברברס מחניה ולהשתלב בתנועה בצורה בטוחה. אם אתם צופרים זה אומר שראיתם אותי, אם ראיתם אותי תורידו את היד מהצופר ואת הרגל מהגז ותנו להשתלב.

הולכי רגל בעזרת השם – אני גרה על הגבול שבין רמת גן לבני ברק, כך יוצא שהרבה מהולכי הרגל בשכונה דתיים. לא ברור לי למה אבל זה באמת קורה לרוב עם דתיים שחוצים את הכביש לא במעבר חציה, הולכים על הכביש כאילו הם בטיילת של תל אביב ותמיד לתוך האוטו שלי. אולי האמונה בהשגחה עליונה כל כך חזקה שהיא מבטלת את הצורך להסתכל ימינה ושמאלה לפני שחוצים כביש או באופן כללי ללכת על המדרכה, כי כשהכל ממילא בידי שמיים זה מיותר. אז השגחה ואמונה הם דבר יפה ומבורך אבל הייתי שמחה אם הם היו מפסיקים להעמיד אותם למבחן דווקא כשאני עוברת שם עם האוטו שלי? אני רק בן אדם ואני עלולה לפספס ושיתוף פעולה עשוי להשאיר אותם בחיים ואותי מחוץ לכלא.

רוכבי אופניים חשמליות – זאת באמת צרה שאני חוששת שאנחנו רק בתחילת הדרך שלה. ביטחון עצמי מופרז ולא ברור האופניים האלה משרים על רוכביהם. פשוט תורידו את היד מהגז ותפסיקו לנסות להרוג אותי כהולכת רגל או להיכנס לי מתחת לגלגלים כשאני נוהגת. במיוחד כשמדובר בבני נוער שלא עברו שיעורי נהיגה על אופנוע או רכב ולא מכירים את חוקי התנועה.

נהגי מוניות שירות – הכביש שייך להם אז לא להתעסק. באמת לא מרגישה צורך להרחיב יותר מדי בנושא. מעולם לא הרגשתי בטוחה בתור נוסעת בתוך המונית ומשתדלת לשמור מרחק גדול מהם בתור נהגת.

נשים שנוהגות כאילו יש להן מחסום עיניים של סוסים – הנשים האלה שלא מסתכלות ימינה ושמאלה, רק ישר. לא נותנות זכות קדימה ולא מאפשרות להשתלב לתוך המסלול שלהן. מבחינתן הן לבד על הכביש. נכון, הן לרוב לא גורמות לתאונה, אבל ממש מעצבנות. למה אתן מחזקות את הסטיגמה של נשים ו"לא יודעות לנהוג"? יש לאוטו שלכן מראות? תשתמשו בהן. יש לו חלונות? תסתכלו דרכם. אתן לא לבד על הכביש ואתן לא מקבלות תעודת הצטיינות על התעלמות מהסביבה. איך קורה תמיד שכשרכב נותן לי להשתלב בכביש זה נהג ולא נהגת?

בקיצור, עשו טובה, סעו לאט ובזהירות!

פורסם בקטגוריה ביום יום, מעצבן | עם התגים , , , , , | תגובה אחת

מה אתם הייתם עושים?

אני לא יודעת מה הייתי עושה. לפחות באחד מתוך שלושת המקרים שהציג חיים הכט בתכנית שלו אתמול, אני לא יודעת מה הייתי עושה.

אם לא יצא לכם לראות, הנה תקציר. בתכנית הוצגו שלושה מקרים שונים בהם בדק הכט כיצד עוברי אורח מגיבים. במקרה הראשון ילד רעב מסתובב ליד דוכן פלאפל, מחפש אוכל. המטרה היא לבדוק מי יקנה לו אוכל ומי לא. במקרה השני בעל מפעיל אלימות כלפי אשתו באמצע הרחוב. המטרה לבדוק אם העוברים ברחוב יסייעו לה או לא. במקרה השלישי אישה חונה בחניית נכים, בחורה בכיסא גלגלים מבקשת לחנות את הרכב באותה חניה, בין השתיים מתפתח ויכוח, המטרה, שוב לבדוק אם עוברי אורח יסייעו לה.

ניסיתי לחשוב ביני לבין עצמי מה הייתי עושה אם הייתי רואה בעל מתנהג באלימות כלפי אשתו באמצע הרחוב, המקרה השני שהציג הכט, אני מתביישת להודות אבל כנראה לא הרבה. הייתי מפחדת לחטוף מאותו איש אלים מכות או דקירה. הייתי מרחמת על אותה בחורה מסכנה אבל מפחדת להתערב. המקסימום שהייתי עושה זה מתרחקת קצת מהמקום ומתקשרת למשטרה. האם זה הופך אותי לבן אדם רע? חסר מצפון? שמחתי לראות שהיו אנשים שניגשו לעזור לאותה אישה. אני מורידה בפניהם את הכובע, אבל לא מצליחה להחליט אם המעשה שעשו היה בהכרח המעשה הנכון.

לפני שבוע מישהו נסע רברס והתנגש עם הרכב שלו ברכב שלי. מהר מאוד הגיעו למקום החברים שלו והמשפחות שלהם וכולם ניסו להסביר לי שאני טועה, שלא הרגשתי נכון, ושהם בכלל לא שמעו ״בום״, אז כנראה הוא לא התנגש בי. עמדתי מולם, יודעת שאני צודקת ועם זאת חסרת אונים. לשמחתי זה לא הגיע לידי אלימות. ועדין הסיטואציה בה אני לבד מול חבורה של 15 איש, כשכולם נגדי היתה מאוד לא סימפטית. אני מודה שהייתי שמחה אם איזה עובר אורח היה מתערב לטובתי, אבל לא יכולה לבוא בהאשמות כלפי אף אחד שלא עשה זאת.

כשפייבל גרמן התערב הוא הותקף באכזריות. כשעוד קשיש התערב גם הוא הותקף וחיפוש מהיר בגוגל מעלה אין ספור מקרי אלימות ורצח בגלל התערבות או מילה לא במקום.

אז עם כל הכבוד לסיטואציה הכביכול מאוד ברורה שמציג הכט והחובה להתערב, הנושא לדעתי הרבה יותר מורכב. הביקורת הסמויה ולא סמויה שהופנתה בתכנית כלפי אותם אנשים שלא התערבו והצגתם כאנשים רעים זאת דוגמא לשיפוט מהיר ולא לגבורה גדולה בעיני. נכון, לאחוז מסוים מהאנשים שחיים כאן במדינה ממש לא אכפת מאיש וזה עצוב. את היתר אולי נכון יותר להציג כאנשים שקוראים עיתונים ושומעים חדשות ומפחדים על החיים שלהם, כי הם מודעים לאנשים חסרי הגבולות שחיים כאן. אולי חלק מהם, כמוני, כבר חווה מקרה של אלימות בעבר ועכשיו מנסה לברוח מכאלה כמו מאש.

חצי שעה אחרי שההוא התנגש לי ברכב, הייתי עדה למריבה על כסא. נזכרתי בבחור שנרצח בחוף הים בגלל ריב על כיסא והחלטתי לא להתערב. יכול להיות שחיים הכט, אם היה במקומי, היה נוהג אחרת, אבל אני, את הרצון שלי להפוך את העולם למקום טוב יותר שומרת למקרים שנמצאים בגבולות היכולת שלי. אני אמשיך לעזור לשכן להעלות את השקיות עם הקניות הביתה, אני אציע לנערה שאני לא מכירה טרמפ כשאני אראה אותה סוחבת תיק כבד ואני אתן לסבתא שנמצאת לפני בתור קופון שנמצא ברשותי כי היא רוצה לקנות שוקולד לנכדים ואת הקופון שלה היא שכחה בבית.

פורסם בקטגוריה מרגש | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

מכתב לגל ארליך

הי גל,

אני כותבת לך את המכתב הזה עם דמעות בעיניים. דמעות שנשמרו משום מה בפנים במשך 12 שנים. גם בהלוויה שלך לא בכיתי, כנראה הייתי מדי המומה אז מכדי לבכות. לפני כמה דקות הן פשוט פרצו החוצה בעקבות סרטון שחבר שלך שי הכין ושיתף עכשיו בפייסבוק (שמן הסתם אין לך מושג אפילו מה זה). ותאמין לי דמעות של 12 שנים זה הרבה דמעות.

חיפשתי עליך קצת בגוגל. מצאתי אתר לזכרך ומצאתי גם כתבה עם דיווח על מה שקרה. כמה מדהים לראות שוב אחרי כל השנים האלה את העיניים הכחולות הגדולות שלך.

זוכר את הגאוטופ? אתה ואני יושבים על טלוסים במצפה רמון ומשווים אבנים? זוכר שעף לנו הסרגל במורד ההר ורצת אחריו להחזיר אותו? זוכר איך החזקת אותו בין השיניים וכמו טרזן טיפסת חזרה במעלה הטלוס? זוכר כמה צחקנו?

זוכר כמה בכיתי בלילה בגלל 2 הערסים האלה שהיו איתנו שם? זוכר איזה מקסים היית? כי אני זוכרת. זוכרת שהיית העוגן שלי אז, חבר טוב עם לב טוב שמצליח לראות רק את הטוב ומנסה להראות גם לי.

״חבר'ה נו בחייכם מספיק״ אמרת להם בטון קליל כזה זורם עם חצי קריצה. משכין השלום הבינלאומי. הלוואי שלא היית כזה, כי אולי אם לא היית כזה היית בורח מאותם רוצחים לפני 12 שנים בהונדורס. מצד שני אם לא היית כזה, לא הייתה אתה. אני מדמיינת לעצמי איך בטח גם אז בסך הכל ניסית להגן על חברה שהיתה איתך. רק שהפעם הכוונה שלך, הכל כך טובה, נתקלה בשיגעון של רוצחים.

גל, בחור חכם, נעים, זורם, רגוע, אופטימי וטוב, חבר אמיתי. אחד שהאמין שהעולם זה מקום טוב ואנשים טובים חיים בו. רק רציתי להגיד שכל זמן שאנשים זוכרים אותך, אתה ממשיך לחיות בתוך אותם אנשים. ואני זוכרת. יהי זכרך ברוך.

לימור

פורסם בקטגוריה עצוב | עם התגים , , , | 3 תגובות

הצלתי דג

הצלתי דג. זאת לא התחלה של בדיחה, גם לא סוג של מטאפורה. היום הצלתי דג וזה הרגיש כל כך טוב. מעולם לא הייתי מהאנשים האלה שמצילים בעלי חיים. יעל, שלומית, יפעת, נעמה ועוד חברות הן מסוג האנשים שזה חלק בלתי נפרד מהחיים שלהן אבל לי פשוט עוד לא יצא.

אלא אם מחשיבים את הגור חתולים שנעמד שבוע שעבר באמצע הכביש, ציפצפתי לו שיזוז, לא זז. פתחתי חלון וצעקתי ״חתול זוז״ לא זז. הנחתי שהוא חירש או שיש לו משאלת מוות שאין בכוונתי לממש. אז יצאתי מהאוטו וניגשתי אליו, הוא נראה בסדר רק מבוהל מעט, הרמתי אותו והחזרתי אותו לגינה אל חבריו החתולים. סוף סיפור הצלת החתול…בחזרה לדג.

ישבתי על חוף הים כשנערים שיחקו עם רשת דייגים. לא התערבתי ובעצם לא ממש התייחסתי אליהם. עד שפעם אחת הם יצאו מהים וברשת היו לכודים כמה סרדינים. תוך כדי שהם רצים לכיוון הדלי נפל להם דג אחד על החול. הם לא שמו לב והמשיכו לרוץ קדימה בזמן שהדג המסכן התחיל לפרפר על החול. הוא קפץ כמו שדגים מחוץ למים קופצים וזה היה מחזה עצוב.

באינסטינקט לא אופייני לי, רצתי אליו אספתי אותו בעדינות בשתי ידיים והמשכתי בריצה לכיוון הים שם שיחררתי אותו. המסכן המשיך לפרפר בתוך המים אך תוך שניות התאפס על עצמו ושחה הלאה משם.
נזכרתי בסרט ״לשחרר את ווילי״, נזכרתי בסרט ״פליפר״, נזכרתי באקווריום של אבא וב-20 הדגיגונים הקטנים שנולדו שם בחודש האחרון. 

להציל דג קטן זה לא סיפור גדול, אבל זה הרגיש לי שכן. 

פורסם בקטגוריה ביום יום, מרגש | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

שותה הזמן שלי

 
רץ עכשיו ברשת סרטון שהוציאו ידיעות ספרים. סרטון קצר שמתחיל בפוקוס על כוננית ספרים. ברקע מתנגנת מוזיקה שמדמה כביכול תכנית ריאליטי ומה שקורה זה שאחד הספרים בכוננית זורק את עצמו על הרצפה משל מתאבד. המסר הוא שבכל פעם שאתם רואים תוכנית ריאליטי ספר מתאבד.
הסרטון עצמו חמוד. אמנם קצר אבל המסר שהוא בא להעביר די ברור. עורכי הסרטון בחרו בריאליטי כמשהו ששותה לנו את הזמן. למעשה יש כל כך הרבה דברים אחרים שעושים את אותה עבודה בדיוק. אני מאמינה שכל אחד יודע טוב מאוד מה שותה לו את הזמן, גם אם הוא בוחר להתעלם ממנו, כי לפעמים יותר נוח להישאב. אז זאת יכולה להיות תכנית ריאליטי או צפיה ישירה שעות על גבי שעות בסדרות במחשב, ואפילו בילוי ממושך מדי בחדר כושר. כל אחד מאלה יכולים להיות בגדר פאן כל זמן שהם מוגבלים לזמן סביר, או נעשים במודעות ומתוך תכנון מוקדם. אבל ברגע שאנחנו מתחילים לתהות לאן נעלמו החצי שעה, שעה, שעתיים אחרונות ולפעמים ימים זה סימן שמשהו שתה לנו את הזמן. שותה הזמן שלי הוא ללא ספק פייסבוק. רק אני ואלוהים יודעים כמה זמן מיותר במהלך היום עובר בכניסה ויציאה מהאתר ובריפרושים כדי לוודא שחס וחלילה לא פספסתי שום עדכון, כי מי ישמע מה אני עלולה להפסיד שם.
מחכים לי על המדף

כוננית הספרים שלי

בבית יש לי כוננית ספרים מלאה שרק מחכה לבואי, וכשאסיים לקרוא את כל הספרים שהיא מכילה מחכה עוד כוננית מלאה גם בבית של ההורים. רק תבחרי. כל כך הרבה ספרים ולצידם חלום אחד קטן, שיום אחד אני אקח חופשה מהחיים ואסע למקום רחוק ושקט, רצוי עם נוף ירוק ובלי גישה לאינטרנט, ושם בתוך ערסל אשכב ואקרא את כל הספרים שאספתי לאורך השנים.
השבוע קניתי שלושה ספרים חדשים במסגרת אחד המבצעים לרגל שבוע הספר. הם באמת מעניינים אותי ואני מחכה להתחיל לקרוא אותם ויודעת שזה יקרה. ממש אוטוטו. כלומר מיד אחרי שאסיים את החמישה שמחכים לי ליד המיטה, דבר שיקרה מיד אחרי שאסיים להתעדכן בפוסטים האחרונים שעלו בפייסבוק בזמן שכתבתי את הפוסט הזה.
פורסם בקטגוריה ביום יום | עם התגים , , , , | תגובה אחת

מכתב אישי לדני רובס

יצאתי מקפה ביאליק בתחושת החמצה ואכזבה מעצמי. הנה שוב אני נמצאת בסיטואציה בה אני מאוד רוצה לעשות משהו אבל לא אמיצה מספיק כדי לעשותו. ההופעה היתה נהדרת כמו כל הופעה שלך ובמיוחד כמו כל הופעה אינטימית שלך. אז למה אני לא מסוגלת לגשת אליך ולהגיד עד כמה נהניתי? התקדמתי עוד כמה צעדים לכיוון מעבר החציה הקרוב אבל כיווץ חזק בבטן לא אפשר לי להמשיך. הסתובבתי וחזרתי. אני מסוגלת ואני עושה את זה עכשיו.

נכנסתי לבית הקפה, ניגשתי לכיוון הדלפק עליו נשענת. התעסקת בטלפון הנייד, אולי סימסת לאשתך שהסתיימה ההופעה ועוד מעט תיקח כיוון הביתה. ניגשתי אליך בהיסוס והתנצלתי על שאני מפריעה. "את לא מפריעה" ענית בנימוס "רק רציתי לגשת ולהגיד תודה, תודה על האנרגיה והתחושה שאתה גורם לי להרגיש בכל הופעה שלך מחדש". גמגמתי כמו ילדה שראתה עכשיו כוכב מערוץ הילדים וניגשה לדבר איתו. "זאת פעם ראשונה שאני ניגשת לזמר אחרי הופעה" התוודיתי "אבל הייתי חייבת פעם אחת להסתכל לך בעיניים ולהגיד תודה". "תודה לך" ענית "זה מחמם את הלב", "הפנים שלך מוכרות, אני מכיר אותך?" אני לא יודעת אם הפנים שלי באמת היו לך מוכרות או שסתם יש לי פרצוף מוכר כזה. מצד שני איזו סיבה יש לך להגיד סתם. כלומר אכן נפגשנו לפני ארבע שנים בערך כשגיא ארגן לי להיות אורחת שלך בגלי צה"ל בתוכנית "ציפורי לילה", אבל מכאן ועד שהפנים שלי יהיו מוכרות… טוב אולי. מותר לי ליהנות מהספק.

סיפרתי לך שאתה מלווה אותי לאורך השנים. רציתי שתבין למה מרגש אותי כל כך לדבר איתך. מן הסתם לא נכנסתי לפרטים. הרגשתי שזה לא הזמן וגם לא המקום. בטח הרבה אנשים ניגשים אליך אחרי הופעות, כל אחד מהסיבה שלו ועד כמה שאתה אוהב ומעריך את הקהל שלך הנחתי שגם אתה אחרי יום עבודה רק רוצה שיניחו לך לנפשך ויתנו לך ללכת הביתה בשקט. אז השתדלתי לקצר ועכשיו כשיש לי את כל הזמן שבעולם אני כותבת לך, אולי בדרך זו או אחרת הפוסט יתגלגל לידך.

הסיפור שלי איתך התחיל בגיל 9 כשדוד שלי לקח אותי ואת בת דודה שלי להופעה בראשון לציון שהיתה הופעת תרומה לילדי ניצן. נשביתי בקסם שלך מיד. למחרת הלכתי וקניתי את הקלטת "בדרך אל האושר" ושמעתי אותה שוב ושוב ושוב. כמו כל מעריצה תליתי פוסטרים שלך ואספתי כתבות שהתפרסמו עליך בעיתון. פעם אחת אפילו הצטלמנו יחד. אתה הופעת אז באיזו תכנית טלויזיה ואני ראיתי אותך על המרקע. אמא הנציחה את אותו רגע היסטורי עבורי.

דני בטלויזיה, אני בסווטשירט אדום ל מכון וייצמן
דני בטלויזיה ואין מאושרת ממני 

שנתיים מאוחר יותר נרשמתי לחוג דרמה בבימת הנוער ובאחת הפגישות ראיתי תמונה שלך תלויה על הקיר. הופתעתי כשהבנתי שאתה רחובותי והדבר מילא אותי בגאוות יחידה רחובותית. בהמשך באחת ההופעות כששמעתי אותך מספר על בית הכנסת הגדול הבנתי שגם גדלנו באותה שכונה.

שיא השיאים עבורי כילדה היה כשגיליתי שאשתך הראשונה היא אחות (אם אני זוכרת נכון) של הכלה בחתונה של קרובי משפחה אליה הוזמנו. אבא ניסה לשכנע אותי לגשת אליך ולהגיד שלום אבל הסברתי לו שזה לא מנומס להפריע באמצע אירוע פרטי. בפועל כמובן שסתם התביישתי.

השנים עברו אתה המשכת לשיר אני המשכתי לשמוע. הגברתי את הווליום בכל פעם שהשמיעו אותך ברדיו. חברים שמסמסים לי "דני רובס עכשיו בגלי צהל", או בתחנה אחרת, הפך להיות ריטואל מוכר. התרגשתי מאוד בפעם הראשונה שזיהיתי את הקול שלך ברדיו עם "משהו חדש מתחיל" אחרי תקופה ארוכה של שקט. האמנתי לך שמשהו חדש עומד להתחיל.

לפני ארבע שנים כתבתי כתבה לקראת הופעה שלך שהלכתי לראות. זמן לא רב אחרי זה, כמו שציינתי מקודם, התמזל מזלי והעברתי איתך ערב בתור צופה דוממת במיוחד באולפן בגלי צה"ל בתוכנית "ציפורי לילה". ההתרגשות שלי היתה כל כך גדולה שאפילו לבקש להצטלם איתך לא העזתי וביקשתי שיעשו זאת עבורי. לשמחתי הסכמת ויש לי תמונה למזכרת. רציתי לשאול אותך אם יצא לך לקרוא את אותה כתבה, אבל זה הרגיש לי מטופש אז שתקתי. כמו תמיד התביישתי ושתקתי.

דני רובס ואני באולפן גלי צה"ל בסוף התכנית "ציפורי לילה"

דני רובס ואני באולפן גלי צה"ל בסוף התכנית "ציפורי לילה"

כמה שבועות לאחר מכן יאיר, חבר מהעבודה, הציע לי להתארח כקהל באולפן בזמן הקלטת התכנית "ג'אם עם דני רובס"  ב 88fm. ישבתי שם עם האוזניות הגדולות האלה, הקשבתי ונהניתי מההופעה הכי אינטימית שיכולתי לבקש לעצמי. אלא שגם בסוף אותה הופעה לא העזתי לגשת. מרוב שהיה לי מה להגיד לא הצלחתי למצוא את המילים. אז שתקתי ויצאתי מהאולפן.

לא יודעת מה זאת האנרגיה הזאת שמחברת אותי אליך. כמו תינוק שנרגע כשהוא שומע את אותה מנגינה אהובה ומוכרת ככה גם אני. ככה השירים שלך עבורי. ככה הקול שלך והעוצמה שבו. מרגיעים אותי. גורמים לי להתחבר אל עצמי ולרצות עוד.

אתמול לא יכולתי לשתוק יותר. זה בער בי וניגשתי. שאלת איך קוראים לי, עניתי לימור. חיבקת אותי. היית מקסים כמו בהופעות, כמו בכל הכתבות שקראתי, כמו בכל מיני מקרים ששמעתי שאנשים מספרים עליך, כמו בפוסט הזה שכתבו עליך  . ואני בסך הכל רציתי לחלוק איתך את אותה אנרגיה טובה שמילאה אותי אתמול בהופעה. כי נכון אתה זמר ומפורסם אבל לפני הכל בן אדם. וכמו שאני הייתי שמחה לדעת אם עשיתי טוב למישהו אני מניחה שגם אתה, ולא משנה כמה אנשים אמרו לך את זה לפני.

בכל הופעה לפני השיר "רכבות", שזה במקרה גם השיר שאני הכי אוהבת, אתה אומר שלכל אדם יש את הרגעים המכוננים שלו. הרגעים בהם אירוע היסטורי התרחש וכל אחד זוכר איפה הוא היה באותו רגע. אז אמנם לא היה כאן שום אירוע היסטורי, אבל הרגע בו העזתי לגשת ושברתי שתיקה של שנים, בהחלט נחשב עבורי כרגע מכונן.

אני לא יודעת אם אתה נוהג לחפש את עצמך בגוגל, אבל אולי כן ואם אני אכתוב מספיק פעמים את השם דני רובס (דני רובס, דני רובס) בפוסט הזה וגוגל יסרוק אותו אז איכשהו הוא יתגלגל לידך ואולי יהיו לך כמה דקות פנויות לקרוא. ותיזכר שב- 19 בינואר בסוף הופעה בקפה ביאליק ניגשה אליך בחורה הססנית רק כדי להגיד תודה. וכשאמרת לה שהיא מוכרת היא רצתה לשתף אותך בכל מה שכתוב כאן כדי שתבין איזו דרך ארוכה זאת היתה עבורה עד שהצליחה להביא את עצמה לעמוד מולך וכמה היא שמחה עכשיו.

פורסם בקטגוריה מרגש | עם התגים , , , , , | 5 תגובות